באמת מאומצת

בדר"כ כשחושבים על בנאדם מאומץ, על ילד מאומץ, יש תחושה שיש לו סיפור חיים קשה. הרי ילד מאומץ זה ילד שמסרו אותו לאימוץ כי לא היו את המשאבים לגדל אותו. יש אנשים שאפילו מקצינים ואומרים " ילד נטוש/ זרוק/ שלא אהבו / שלא רצו ".
המחשבה הזו על ילד מאומץ לדעתי היא כל כך מוטעת.
כמובן שיש ילדים שהם מאומצים ולא אוהבים את האימוץ. שמתים לדעת מה קרה בעבר, בגלל מה הם הלכו, מה היה שם שבגלל זה בחרו לשלוח אותו לאימוץ. שלא מברכים על הדבר הזה, אלא רק לוקחים את זה לכיוון הרע.
כשאני מסתכלת על אימוץ אני רואה בזה דבר שמישהו בחר אותי, מישהו הציע אותי לאחרים ושאני מקבלת את מה שקרה.
החיים שלי, בתור ילדה מאומצת, נראים כל כך שונה יחסית לאיפה שהייתי יכולה לגדול בו. יכולתי לגדול בשכונות העוני, יכולתי להתחיל לעבוד כבר בגיל 8, או מי יודע מה אפילו להתחיל לעבוד בזנות כבר מגיל צעיר, כי אין מה לעשות, כי זו החברה שלנו, כי זה העולם, כי מה לעשות במקומות שבהם אני נולדתי זה מה שקורה. שכונות העוני וסיפורים על שכונות העוני, מקיפים את המקום ממנו אני באתי.
ואני, במקום להתחרט, מרימה את הראש ואומרת בגאווה " אני ילדה מאומצת " . אני שמחה על זה שאומצתי, אני שמחה על המקום שאני נמצאת בו, אני שמחה לגדול במדינה כזו ולחיות במשפחה שכל כך טוב לי בה, שאני לא חושבת שהייתי יכולה להיות כל כך שמחה במדינה אחרת. את הקשר עם ההורים שלי, ההורים שאפשר לקרוא להם ההורים המאמצים אבל אני באמת ובתמים קוראת להם ההורים שלי אי אפשר לנתק. קשר חזק יותר מכל דבר אחר. הם ההורים היחידים שלי לדעתי. קשר אמיתי ואוהב. לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות כשהייתי קטנה, לא עניין אותי מאיפה באתי, זה המקום שלי ושם אני צריכה לגדול. אני מאמינה באיפה שאני ובחברה שסובבת אותי. טוב לי אני חושבת כמו שלא היה יכול להיות לי טוב בשום מקום אחר.
אם אני צריכה לספר על עצמי, אין לי בעיה לספר על זה ואפילו אין לי בעיה לדבר על זה. המקום היחיד שזה קצת עושה לך זצץ כזה בלב זה כשילדים מדברים " אני נולדתי בשעה כזו וכזו בבית החולים זה וזה " כשאני לא יודעת את הפרטים האלה.
ומה לעשות, גם הזיכרון שלי גרוע ביותר, אז אני בכלל לא זוכרת את עצמי בגילאים צעירים. אבל מה שאני כן יודעת זה שאת הפרט הזה של האימוץ לא הסתירו ממני אף פעם. תמיד ידעתי אותו ותמיד השלמתי איתו.
אני מכירה סיפורים של ילדים שלא משלימים עם האימוץ, שרואים בזה חרטה. שמתים לגלות מי הם ההורים הביולוגים שלהם. בי בכלל לא עולה אותה המחשבה.
בעוד שנתים מהיום, בגיל 18, אני אוכל לבקש לדעת יותר פרטים על ההורים הביולוגים שלי. אבל מה אני כבר יודעת על העתיד? אני יכולה לחזות עכשיו אם אני ארצה לדעת או לא? עכשיו זה באמת לא מעסיק אותי.
ילד מאומץ הוא אולי בעל סיפור חיים שונה, שההורים שמגדלים אותו הם לא אלה שהוציאו אותו מהבטן, אבל אז מה?! ילד מאומץ חי חיים טובים אם הוא בוחר לחיות חיים טובים. כן ,סבבה, יש משפחות של ילדים מאומצים שהם ככה ושהם כאלה, שאין קשר כל כך טוב בין אב לבת, אבל בכל זאת- אם אתה ילד מאומץ אל תתחרט על זה, אל תבכה על זה- אתה מבורך, יש בזה משהו כל כך מיוחד בלהיות ילד מאומץ.
אני חושבת על עצמי כילדה מאומצת, כמה אני גאה בזה וכמה אני שמחה על זה. סיפור חיים מיוחד, עיניים שונות. ולא משנה לי שמידי פעם ניגשים אליי ברחוב ועושים בצחוק " ני האו " כי אותי זה לא מעליב ולא מעצבן, זה סתם פתטי לדעתי.
ואם אתם רוצים לדעת מאיפה באתי?- ויאטנם. מדינה קטנה ליד סין. מדינה מיוחדת.
ובאשר לעכשיו? טוב לי פה, הכי טוב לי פה. אני לא רואה חיים בשום מקום אחר. האימוץ, הוא בערך הדבר האחרון שאני חושבת עליו ביומיום, אבל כשבא פרץ של כתיבה שאתה רוצה להתבטא בו על הנושא הזה, אין לי שום בעיה ויש לי אפילו הכבוד לכתוב מעיניה של ילדה מאומצת.