את עצמך

הוא נישק את הגב שלי בעדינות, מעביר את אצבעותיו על עורי.
"לא מבין מה יש לך לפעמים" הוא מלמל בעודו קם. הוא בחן אותי בשעה שהתלבש, שלח נשיקה באוויר ויצא מהדירה.
עכשיו אני לבד. יכולה להשאר עם עצמי ורק לחשוב.
למה כל כך קשה לו להבין? נעמדתי מול המראה ובחנתי את גופי העירום, נושכת את שפתי ומנסה לא לבכות.
מה יש לא להבין ?
שונאת את הגוף שלי. שמנה מדי, גדולה מדי, פרופורציות לא נכונות. רחוקה מרחק כמעט מפחיד משלמות.
כמה פעמים אמרו לי את זה.
"את כל כך יפה, רק תורידי כמה קילו ואת מושלמת "
"תכניסי את הבטן, רואים לך את השומנים"
"את נעלבת ? אני אומרת לך את זה כי אני אוהבת אותך"
"אם באמת זה היה מפריע לך היית עושה משהו לגבי זה"
אבל מה הם מבינים?
הם לא רואים את הדמעות שיורדות מעיניי כשאני רואה את השתקפותי במראה. כבר לא סתם נגעלת מעצמי אלא ממש שונאת את מה שאני רואה מולי.
מחשבות שרק חוזרות על עצמן כל יום : 'היום את לא אוכלת כלום'
והקרב ביני לבין עצמי. את הרי יודעת שזה לא בריא, אל תהרגי את עצמך.
מאוכזבת מעצמי – אני חושבת שזאת דרך לא רעה לתאר את מה שאני מרגישה.
אני חייבת לצאת למלחמה עם השדים שלי וצריכה לנצח
כי זה נכון מה שאומרים- את לא יכולה לצפות ממישהו לאהוב אותך כשאת לא אוהבת את עצמך