את מיוחדת

אני יושבת על שפת הים בסיצילה וחולמת על העולם המופלא שלי. ידי מרחפת על האבנים העגולות, כמו חלוקי נחל. בהחלטה של רגע אני עוצמת את עיני ומרימה אבן קטנה. אני מביטה בה. לא הייתה לי שום סיבה מיוחדת לבחור בה- צורתה ממוצעת, היא לא יפה במיוחד, לא קטנה מדי ולא גדולה, וכולה מחוספסת ומכוסה פסים. רחמי נכמרו על האבן הקטנה, כל כך קטנה בתוך ים האבנים על החוף. 'אני בטח הראשונה שהרימה אותך, אי פעם' לחשתי. מסביבי היו מגוון גדול של אבנים, וכולן יפות ומעניינות, חלקן שטוחות, טובות להקפצה, חלקן לבנות ועגולות כמו פנינים, ורק אני עם האבן שלי. רציתי לזרוק אותה, לצפות בה שוקעת אל המעמקים, אך דבר מה עצר בעדי. ומה אני אם לא אבן? אבן קטנה שבמשך שנים נסחפה עם הגלים והתאמצה רק להגיע לחוף, שסוף סוף יראו אותה, ועד שהיא מגיעה לשיא, וכל העבודה הקשה משתלמת, איך אוכל לזרוק אותה? איך אוכל להשליך אותה חזרה אל הים, שממנו אולי לא תצא כבר לעולם?. "את מיוחדת" מלמלתי והצמדתי אותה אל ליבי. אל המלון חזרתי, לתדהמתם של ההורים, עם אבן קטנה למזכרת.