את מבינה?

את מבינה שאת מרגישה הכי מוזר בעולם כשנותנים לך את השיבוץ שנחשב בעיני הרבה בנות ל"הכי טוב", רק כי את באמת לא יודעת מה את רוצה מעצמך, ואז את מתחילה לשאול את עצמך למה לעזאזל הם נתנו לך את האחריות העצומה הזו.
את מבינה שאנשים נכנסו לך ללב, כשאחרי חודשיים בלבד את בוכה כשצריך להיפרד.
את מבינה שהיה לך הסגל הכי טוב שיכול היה להיות לך, כשאת כל כך רוצה להצליח ולעמוד בציפיות שלהן, רק כדי לראות את החיוך שלהן- שאת מוכנה לעשות שטויות רק כדי לראות אותן צוחקות.
את מבינה שעברת שינוי, כשאת בעצם מחכה בכיליון עיניים להתחיל את התפקיד אחרי חודשיים שלמים שבהם חיפשת דרך לברוח ממנו כמה שיותר מהר.
את מבינה שקשה לך כשאומרים לך שזו הפעם האחרונה שתעשי קו יורים, הפעם האחרונה שתחזיקי את הנשק ויכאבו לך הידיים, הפעם האחרונה שיופיעו לך כחולים בירכיים בגללו, הפעם האחרונה שתנקי את השירותים המסריחים של הפלוגה והפעם האחרונה שתאכלי את האוכל המגעיל בחדר אוכל.
את מבינה שהתחברת לבסיס כשאומרים לך שטקס הסיום בכלל ייערך בבסיס אחר, ובלהט הרגע נפלט לך המשפט: "אז שהטקס יהיה בלי הורים. למי אכפת!"
את מבינה שלמדת משמעת מהי, כשגם אחרי סיום הקורס את עומדת ליד המפקדת ב"הקשב", וכשבמסעדה את אומרת "כן המלצר" או "בתאבון המלצר".
את מבינה שהסגל שיש לך כל כך שונה ממה שחשבת לפני כן, כשבשבירת דיסטנס הוא מחקה אותך, צוחק עלייך, ואת צוחקת באמת מהלב גם כשהן רק עומדות ומחייכות.
את מבינה שצריך להעריך את הדברים הקטנים בחיים, כשהמפקדת שלך מחייכת אלייך, וכל מה שאת מצליחה להגיד לה זה "איזה שיניים יפות יש לך."
את מבינה שהייתה לך המפקדת הכי מושלמת, הכי מצחיקה והכי טובה שיכולת לבקש, כשאת קוראת את המכתב שהיא כתבה לך לסוף הקורס ומתחילה לבכות כמו ילדה בת שנתיים, למרות שהיא מכירה אותך "רק" חודשיים.
את מבינה שהגעת למקום הכי נכון בשבילך כשפתאום את מרגישה בנוח להגיד את דעתך מול הרבה בנות, למרות שבדרך כלל את מעדיפה לשמור את הדברים לעצמך.
כשהמכתב שלך למפקדת נראה לך כל כך דפוק ולא מספיק משקף את מה שאת מרגישה, שאת מעדיפה לבוא ולדבר איתה, גם אם יכולת ההבעה שלך בעל פה שואפת לאפס.
כשאת מרגישה כל כך בנוח לצחוק עם חברות, לדבר ולהעביר פעילויות, לקבל את המפקדות בח' בלי לצחוק ממבוכה, עונה תשובה בשיעור ומספרת על עצמך לאדם שמעולם לא ראה אותך לפני כן.
אבל בעיקר את מבינה שזה המקום שלך, כשבכל יום שישי התבאסת להיפרד, ובכל יום ראשון קמת עם חיוך, והיום את בוכה על כך שאת בכלל לא רוצה עזה, ואת לא רוצה מבצעי, גם אם בהתחלה זה כל מה שרצית, רק כי את לא רוצה שזה יסתיים.
שאת מבקשת מסמלת המחלקה שתעלה אותך משפט, רק כי את רוצה לחוות עוד לילה בבסיס הזה שהיה הבית השני שלך במשך שנתיים, עם האחיות החורגות הזמניות שלך.
את מבינה…