את יפה.

החיים מתחילים ברגע שאת מתחילה לרקוד אותם.
לשנע איברים, במחול של כאב ושמחה.
צחוק ודמע.
הגוף מקבל חיות והסנטר מורם.
יש רגעים שכאב מציף את כל המערכות.
הגוף מתנוון.
את כבר לא רוקדת.
את עבד.
של אחרים.
נותנת לאחרים לשים לך כתר.
המבט מושפל ארצה.
הרחם בוערת. חסרה.
נותנת להם לתת לך משמעות.
והשמיים נופלים.
והעצים כבר לא יפים.
ואת חיה חיים של אחרים.
ואלו לא חיים, כי גופך לא יכול לרקוד אותם.
מכיר הוא רק את שירך שלך, את תנועתך שלך, את שפתך שלך.
ואת לחופש נולדת.
אז מדוע שמה על עצמך אזיקים של בני אדם.
של מה יגידו.
של מד הצלחה.
את יפה.
יפה כלבנה.