את באמת שמחה???

זה היה בבוקר אביבי יפיפה,
הגעתי לבית ספר מוקדם, ובשונה מתמיד הצטרפתי לקבוצת בנות לדבר.
בעודי צוחקת מאחת הבדיחות, הבחנתי באחת מחברותי העומדת בצד מתבוננת, מוודה שהכול בסדר.
התקרבתי אליה, כולי מחויכת "מה קרה" אני שואלת.
"את מחכית" היא חצי עונה חצי שואלת.
ואני לא עונה, שותקת.
"את שמחה" היא אומרת מבולבלת.
"מה הבעיה, משהו קרה?"
"לא, זה פשוט שאת אף פעם לא מחכית".
"זה לא נכון" אני אומרת ומביטה בעינה החומות "בדרך כלל אני כן שמחה"
היא עומדת מולי ובמבט מבולבל מסתכלת אלי "כבר שנה וחצי לא ראיתי אותך ככה, גם בתוך כול שימחה התערבב לך עצב, אף פעם השמחה לא ניראת אמיתית, אבל היום זה שונה, את שמחה באמת שמחה מבפנים".
ואני שותקת מתביישת.
"תמיד בכול מקום שאת נמצאת, העצבות משתלטת, כולם יודעים זאת. ועכשיו לראות אותך כך זה כמו אדם שונה. אך אני יודעת שלא יעבור זמן רב ותחזרי לעצמך, לאותה לדמות עצובה".
"למה את אומרת את זה?" אני שואלת ובעיני עולות דמעות.
"אני אומרת לך את האמת… משהו שמעולם לא עשו, להיות איתך, זה כמו להיות בכלוב. העצבות שולטת. הדמעות מתרבות, ואיתם פוחתים החיוכים".
אותם דמעות ראשונות הופכות לים של דמעות, היא צודקת בכול, אני הורסת אנשים משאירה אותם בלי שימחת חיים.
אך מהיום אשנה זאת. אסור אהיה לי לדבר עם אנשים.
בימים קשים, אצטרך להסתגר בתוך עצמי.
להעלם למקומות שלא יראו אותי.
ואולי אפילו לברוח.
כי מהיום לא יראו אותי בוכה, אני לא יעשה להם את זה.
מהיום יראו אותי רק שמחה, אבל לשמוח אני לא יכולה.
ואולי הדבר הנכון היחיד אהיה פשוט להעלם… לברוח לא לתת להם לראות אותי… זו הסיבה שלעולם לא ארצה להופיע על ידם.
אולי הדבר הנכון אהיה לברוח מהעולם הזה, להתרחק, לברוח מכול מי שהכיר אותי.
עשיתי מספיק רע לכולם- זה נגמר.