אתמול

נחמד לדעת שיש כאלה אנשים בעולם הזה. אנשים שיגנו עלייך, שיהיו שם בשבילך. ולא, אני לא מדברת על אלו שהחזיקו לי את השיער בזמן שהקאתי, כדי שלא יתלכלך. אני לא מדברת על החברים הקרובים שלי. הם חברים שלי, זה ברור שירצו לעזור לי.
אני מדברת דווקא על אותם אנשים שמכירים אותי רק ממבטים בכיתה, או מהודעות אס אם אס של "היו היום שיעורים באזרחות?". זה שהם עזרו לי, דווקא הם, שלא מכירים אותי כמעט, ממש לא מובן מאליו.
אני מניחה שהם לעולם לא יבינו, אבל כל אותם הרגשות שחשתי באותו הלילה, היו אמיתיים. הם היו כל כך אמיתיים, וכל כך חזקים. הרגשתי אותם בצורה הרבה יותר גדולה ומוגברת, אבל הם היו כל כך אמיתיים.
הדמעות שזלגו על הפנים שלי, הצחוק המתגלגל, ההתוודות בפניו. הכל היה אמיתי. לגבי חלק מהדברים, אני אפילו מאושרת שהעובדה שהיו אמיתיים לא הייתה מובנת, אבל כשאני חושבת שהיה לי את האומץ להגיד לו, או לעשות את מה שעשיתי, והוא היה בטוח שאני עושה את זה מתוך שכרות, דמעות מגיחות מעיניי אל אוויר העולם.