אתה זוכר אותי?

אתה זוכר אותי? כי אני זוכרת אותך.
ביום אחד ראיתי את החיוך שלך. השיער הבלונדיני הארוך, המשקפיים השחורות שגולשות על אפך, והפשטות שבה דיברת איתי כאילו הייתי בת גילך.
האם אתה ביישן? או שאולי מאוד חברותי?
כל כך חברותי שלא ישים לב
לא,
אתה תשים לב.
אנחנו ניפגש שוב, אני יודעת. ואני מבטיחה להיות כל מה שאני רוצה להיות.
ואתה תדבר איתי שיחות שלמות וקולעות, ולא תסתכל על הפלאפון. נרים את הכיסאות על השולחנות כמו אותה פעם, ביחד.
זה מוזר שאני מתארת את זה כך? אני יודעת שאני לא מאוהבת. אבל יש חיבור לא מוסבר, מין חיבוק לא ממומש. הרגשה מסחררת של הרפתקאה לא אתית, והבנה עמוקה שהציפיות שלי גבוהות מדי.
ובכל זאת, לא מפסיקה לחשוב על אותם רגעים שאעמוד לידך ואחייך איתך.
מבין כולם רק את שימך זכרתי. לא במקרה, ולא מרצון. אם תקרא זאת בוודאי תצחק,
לא,
אם תקרא זאת בוודאי תוטרד. מאוד אפילו. הלוואי שזה היה יותר פשוט להסביר. אבל בדרך כלל תחושות הבטן שלי לא טועות, ומשהו בינינו
כן
הולך לקרות.