אתה: אני.

אתה יושב במטבח. לא עצמת את עינייך כל הלילה. אתה מתחרט על זה. למעשה, אתה מתחרט על עוד הרבה דברים חוץ מזה. אתה מתחרט על עצמך, אתה מתחרט על כל מה שאתה. כל מה שעשית, איך שחיית, איך שאתה חיי. אתה מתחרט על דברים פשוטים, כמו העובדה שלא לקחת תמונה או שתיים שלך עם חברים, סתם ככה כי אתה לא אוהב את עצמך מספיק בשביל זה. וגם על דברים מסובכים יותר. כמו השליליות המושרשת בראשך, כמו היכולת החברתית הלקויה בחסר שלך.
ואז אתה שואל את עצמך, למה זה ככה?
ואתה מוצא תשובה. היא די פשוטה, האמת. העבר שלך השריש בתת המודע שלך דברים, שעד שלא חשבת עליהם, לא העלת בדעתך שהם קיימים.
אף פעם לא אהבת ויכוחים. נמנעת מהם בכל מחיר. העולם הראה לך שגם הדעה השונה על הנושא הכי מטופש יכולה לפוצץ הכל. אז אתה שותק. אתה נותן לדעות לעבור. את שלך לא תשמיע.
אתה לא יודע גם להסביר את עצמך. הרבה פעמים קרה, או לפחות ככה זה נראה, שכשדיברת עם מישהו וסיפרת לו את דעתך, ניסית להסביר אותה, והוא לקח אותה לכיוון אחר לגמרי. זה גורם לך להרגיש כאילו שאתה צריך לבקש סליחה על מה שאתה חושב. אתה לא אוהב את זה. הפתרון לזה הוא אותו הפתרון כמו לבעיה הקודמת: דממה. תשתוק, זה יעבור. אתה לא תהיה חייב סליחה על שאתה אתה לאף אחד.
המחסור בחברה הוא לא מאה אחוז. אתה יודע את זה בוודאות, כי גם עכשיו אתה נתפס כאדם חברותי, אפילו שאתה מגדיר את עצמך כאדם מאוד מופנם, שלא חובב חברה באופן מיוחד. אתה אדם די קרוע בין מוחצן למופנם. אתה תופס אנשים חדשים כחברה מעניינת שתשמח להכיר, ובו בזמן שואל את עצמך למה אתה נכנס לדברים האלה כל פעם. אתה מסוגל להכיר חברים חדשים, אבל מבחינתך החברים היחידים שתמיד יהיו לך הם החברים הכי טובים שלך, והשאר הם סתם אנשים נחמדים שיצא לך להכיר. וזהו. זה בעייתי בעיקר כי כשאתה מכיר מישהו חדש, אתה רוצה שהוא יהיה החבר הטוב הבא שלך. אתה מרגיש שאתה נצמד אליו יותר מדי, שאתה לא נותן לו לנשום, שאתה סתם עוקב אחריו לכל מקום, והוא בכלל לא רוצה בחברתך.
ובמקרים אחרים, אתה פשוט רוצה לשבת לבד, ולדכא את עצמך בשקט. לפעמים בא לך לבכות בלי סיבה, ושלאף אחד לא יהיה אכפת. אבל אתה תמיד חושב על מה שהאחרים יעשו. אתה תמיד חושב על האפשרות שיהיה להם אכפת. אתה שונא את זה. אתה מתעב את זה. אכפת לך יותר מדי.
אתה חושב, "היי, אני לא רוצה להיות אני. אני לא אוהב שום דבר בי". אבל זה לא בדיוק נכון. אתה לא אוהב דברים בך, כמו כל אדם, אבל אתה לא שונא הכל. אתה פשוט רוצה לקבל את עצמך, בלי שיהיה לך אכפת מכל מה שאנשים אחרים אולי יאמרו על האדם הזה, שהוא אתה. אתה רוצה להישמע. אתה רוצה לפוצץ. אתה רוצה להילחם. אתה לא רוצה להצטער על מי שאתה בפני אף אחד.
אתה רוצה להיות אתה. ולאהוב את זה.