אשמת הספירלה/ ההמנון האופטימי
אצלי כל יום הוא התחלה חדשה. כל יום חדש מציב בפניי שפע אפשרויות. כל יום הוא כמו המנון חדש שנולד – שיר אל עבר האינסוף. והזדמנות לחדש את עצמי. הזדמנות לחדש ולהפתיע את עצמי כל פעם מחדש.
אתגרים חדשים מאפשרים לי לחשוב מחוץ לקופסא. פתרונות חדשים מביאים אותי למקומות מדהימים. אני לומד, אני גדל, אני מתפתח. אני פורץ החוצה כמו ספירלה ושולח אותותיי לכל הכיוונים. ההקפות שאני עושה גדולות יותר תמיד. עמוקות יותר, רחוקות יותר.
מתמטיקה? מדע? היסטוריה? כל יום אני מפנק את עצמי עם שפע עובדות חדשות. העולם הוא תעלומה ואותי שמו כאן כדי לפתור אותה. כדי לפצח אותה כמו גרעינים. כל מחסום דורש דרך אחרת כדי לפרוץ אותו (וכל מחסום ייפרץ), כל שגרה מחשבתית סופה להישבר. וכשהיא נשברת – הו על חיכי מתמוסס לו טעם חדש; טעם חדש ומופלא – בלתי צפוי ומפנק.
הטכנולוגיה קשובה לצרכים שלי ומעניקה להם מגוון פתרונות טעימים המעניקים לי את האנרגיה הנדרשת כל יום. הטכנולוגיה מלווה אותי, ואני גדל. גדל ופורח, גדל ומתרחק. אני כמו צמח שגדל בחושך ופורץ אל עבר היום. אני זן חדש. זן נדיר. מתחדש תדיר. פורץ ופורח. וכל יום אני גדל. גדל, גדל, גדל. גדל ומתפתח.
וכל יום אני זוכר אותה פחות. כל יום אני מתקדם. ממדע למתמטיקה להיסטוריה. המסלול שלי הוא מסלול של ספירלה. כל הזמן מתרחק וחוזר, אבל בדרגה אחת מעבר. כי קשה לחמוק מכבידה ממש כמו שקשה לחמוק מפלנטה. צריך לברוח במעגלים, הולכים ומתרחבים. דרכי היא דרך הספירלה. עד שאגיע לנקודת המילוט ושום דבר לא ישנה.
אני משנה את שיטותיי. כל יום אני משפר את המנועים. הטכנולוגיה כאן לצידי והיא קשובה לצרכים שלי, ומתאימה להם מגוון פתרונות וטעמים. והם מעניקים לי אנרגיה… אנרגיה ל… עוף.
רחוק רחוק מאמא אדמה. ומהאחת שעזבתי.
אני ספן ששוכח את האהבה שהשאיר על החוף.
ודרכי נישאת קדימה, אל עבר אל-דורדו, אל עבר שאנגרי-לה, אל עבר האינסוף.
. . . . . . . . . . . . . . . .
אצלי כל יום חדש הוא התחלה. אני דואג לחייך פעמיים ביום ולא פחות. אני מפליג אל עבר גאולה. כל יום אני זוכר פחות. כל יום אני פורח. כל יום אני לומד עובדות יפות שהן כמו ממתק, מפוצח על העין, עובדות שמביאות אותי רחוק. כל יום הפנינה הכחולה נראית קטנה יותר. כל יום אני גדול, בהשוואה. כל יום אני מניס עצמי מחושך. אצלי כל יום חדש הוא התחלה.
ולהפתיע את עצמי, כל פעם מחדש- אצלי כל יום חדש הוא התחלה.
ואני מעשן פחות ואני בוכה פחות.
כל יום אני מכריע אתגרים.
. . . . . . . . . . .
ולשבור את השגרה עם טעמים
ללמוד מדע וגם היסטוריה
ופתרונות טעימים המספקים לי את האנרגיה ל
אצלי כל יום חדש הוא התחלה
וזו לגמרי, לגמרי
זו אשמת הספירלה
אצלי כל יום חדש הוא יום נפלא
תגובות (7)
זה היה כמו חץ בלב, קשה לי להעריך את זה ספרותית לגמרי אבל אולי לא הייתי רואה בזה טרגדיה אלא סיפור יפה לראות 'יופי'. רק ה'לברוח' הסגיר משהו עצוב. או 'שוכח'. וגם המילה ספירלה בסוף בעיקר
נראה כאילו הבנת את זה די יפה
מעניין אותח
בטעות תתעלם ממה שכתוב למעלה. מה אתה מרגיש כלפי הקטע?
כרגע זה סתם מילים מיותרות בשבילי.
כשכתבתי זה היה פורקן. בהתחלה זה היה אמור להיות פרודיה על אופטימיות ועל מילים ריקות בעלות צביון אופטימי כמו: "כל יום חדש הוא התחלה… ושפע של הזדמנויות… וכו'… וכו'….". אבל אז זה סתם נהיה משהו לא ממש מוגדר. זה נהיה על בנאדם שנמצא בחללית ובורח מכדור הארץ, והוא השאיר מישהי מאחורה. והוא לומד כל מיני דברים כמו מתמטיקה ומדע כדי לשכוח וכדי לשנות את עצמו ולשכוח לאט לאט שהוא לא מאושר.
הרגשתי זרמים שונים בקריאה, אנרגיות שונות. בהתחלה משהו שבכנות היה נראה אופטימי וכנה ואז לאט לאט הפך למנוכר כמו הודאה בפני עצמך. ומשם זה פחות או יותר המשיך באותו הכיוון בצורה שיצרה אצלי הזדהות והכאיבה לי מאוד. אני לא חושבת שאהבתי את הקטע הזה בכלל, אבל הוא נגע.
האנרגיות המשתנות שהרגשת הן משהו שמתקלקל: הדובר משכנע את עצמו שהכול טוב ע"י זה שהוא מדקלם סיסמאות אופטימיות וריקות. אבל לאורך הקטע ההונאה העצמית שלו נסדקת והאמת הנוראה מבצבצת מתוך מסך ההונאה.