“אשמת הכוכבים”

אולי זו לא הפתיחה המרשימה ביותר בעולם, אבל יש לי כמה דברים להגיד על "אשמת הכוכבים".
"אשמת הכוכבים" זה הספר האהוב על אחותי. קנינו אותו לפני חודש או חודשיים. אני קראתי אותו לפניה. היא, מן הסתם, קראה אותו אחרי. אצלי, הוא נמצא בערך במקום הרביעי ברשימת הספרים האהובים . אצלה, כפי שכבר ציינתי, הוא במקום הראשון.

ראשית כל, אני רוצה להבהיר: זה לא סיפור על סרטן.
~ אזהרת ספוילר ~
זה סיפור על חיים רגילים. עכשיו, אני יודעת מה יגידו אלה שקראו את הספר: מה, רגילים? הם ממש עצובים!
אלו הם חלקים מחייה של הייזל גרייס, נערה חולת סרטן שהתאהבה (כך רצה הגורל. או היקום) באוגאסטוס ווטרס. למען האמת, אלו הם החיים היחידים שהיא אי-פעם חוותה (או זוכרת, אם מאמינים בגלגול נשמות. גאס אולי מאמין. הייזל לא), ולכן אני לא יודעת אם היא הייתה מגדירה את חייה כעצובים/ טרגים/ שמחים/ מרגשים. אני חושבת שכן. אחרי הכל, טעם הברוקולי לא משפיע כלל על טעם השוקולד.
אחותי קראה את הספר פעמיים, ובשתיהן היא בכתה בקדם-הלוויה של אוגאסטוס. אני לא בכיתי שם.
מה ששבר אותי, בהתייחס לתובנות של הייזל וגאס על החיים והמוות (או שאלו בעצם התובנות של ג'ון גרין. ציור של מקטרת הוא לא באמת מקטרת), הוא שכל האנשים נעשים צבועים כשבן-אדם מת.
הם לא באמת הכירו אותו. הם גם לא באו לבקר אותו אחרי שהוא פרש מבית-הספר, ובכך משתמע שהוא לא היה מספיק חשוב להם.
"אני אוהב אותך, אח שלי. נתראה בצד השני"
" תחיה בליבנו לנצח…"
"היית תמיד כזה חבר טוב. אני מצטער שלא פגשתי אותך יותר אחרי שעזבת את בית ספר, אח שלי. אני בטוח שאתה כבר משחק כדורסל בגן-עדן."
כל מיני קלישאות מתנשאות שהם מרגישים צורך לומר, כדי להפחית מהאשמה שהם מרגישים על כך שהם לא ביקרו/ דיברו/ נפגשו עם גאס.
אני זועמת על המוות של גאס.
כל חבריו (לשעבר) כל כך יתגעגעו אליו, שהם בכלל לא טרחו לבקר אותו. איזו זכות בכלל יש להם לבכות עליו? שם התחלתי לבכות. "כל מיני אנשים שאף פעם לא ראיתי קודם כרעו לצידו או עמדו מעליו והביטו בו במשך כמה זמן, חלק בכו, חלק אמרו משהו, ואז כולם נגעו בארון במקום לגעת בו, כי אף אחד לא רוצה לגעת במתים".
כאילו, מה? הוא מצורע עכשיו כי הוא מת? אתם מפחדים שהסרטן יעבור אליכם? מה נסגר? סליחה על שפת הרחוב, אבל לא מגיע לדמויות האלו שאכבד אותם במילים יפות. איזה מן אנשים צבועים אתם יכולים להיות, להרשות לעצמכם לבכות עליו, "נתגעגע אליך", להגיד ואולי גם להרגיש שאכפת לכם ממנו וכל הבולשיט הזה, ואתם אפילו לא רוצים לגעת בו? פרידה אחרונה שתכבד אותו ואתכם? זה ממש שפל. זה רק בשר עכשיו. זה לא יקום ויפגע בכם. ואתם חייבים את זה לעצמכם ולו ברגע שאתם באים הלוויה שלו. זה הכבוד האחרון.
ולפחות תבדקו מה הוא באמת אוהב, למען השם!
בכל מקרה, אני מודה לכם על האינסוף הקטן ביום שלי שבו קראתי עליכם, הייזל וגאס היקרים שלי.
זה מה שאני מרגישה.
הכעס (כן, זה כעס) על הדמויות (כי אלו רק דמויות חסרות גשמיות ותודעה) שג'ון גרין יצר עדיין לא הרפה ממני. קראתי שהייזל מתה חודש או שנה או משהו בסגנון אחרי אוגאסטוס. בבקשה תכתבו בתגובות או זה נכון.
ותזכרו, יש אינסופים יותר גדולים מאינסופים אחרים.