"ארבע XL ושלושה בירה"

בזמן האחרון יש לי את ההרגל הכי מטומטם בעולם, בשעות הערב, לפתוח את התריס ואת החלון (יאללה חפלה ליתושים!) ולהסתכל החוצה עשר דקות ושלושים וחמש שניות בדיוק.
זה התחיל כשגיליתי שלירח יש צבע צהוב לפעמים, כשהייתי בת שבע. אז הייי עושה את זה פעם בשבוע בערך.
ואז, השנה, גיליתי שעברו אלינוש כנים חדשים, גם מלמעלה, וגם מלמטה וגם מלמעלה. זאת אומרת, רק גיליתי שהשכנים מלמעלה אלו מיש הם… ז"א, שלא ידעתי שהשכנים האלוק יימים, ולא ידעתי שאותן ילדים גרים מעלינו.
ברגע שזה קרה, לפני חודש בערך, התחלתי עם ההרגל הזה. לוקח לאחד השנים לצאת בערך אחת עשרה דקות אחרי שאני מוציאה את הראש, כך שיוצא שאני משקיפה אליהם, והם לא עליי.
לפני שלשלום, יענו לפני ארבעה ימים, אני יוצאת לעשר דקות הרגילות שלו. היה דווקא לילה די קריר באזור שלנו, וההרגשה הזו של "יאייי! כבר לא חם לי!" נתנה לי לנשום בקולניות רבה מידי.
הבטתי למפרסת של השכנים למטה, כמובן, אותו בגד ים של ילדה בת שלוש, שלוש ארבעמגבות, מכנסי ג'טינס שלושת רבעי, תחתוני בוקסר אדומים (*~*) שתוליים על דבר כזה לכביסה. אני מסיטה את מבטי ומביטה למעלה.
השעה היא שעת ערב, בין שמונה וחצי לתשע. למעה, מתחת לאור קלוש של מנורה מתנדנדת, עמדו בגוש מוזר כזה, שעדיין איפר לי לזהות מי זה מי, ארבעה בנים ובת.
אחד בבכיתה ז', אחד בכיתה ה' או ד', אחד בח' ואחד בו'. והילדה בכיתה ו'. היא נראתה משועממת להפליא.
זה שבכיתה ח' התחיל לפקד, הוא זה שגר מעלינו עם עכשיו שבכיתה ד' או ה' שהנהן.
"גאלח" הוא פנה אל ילד שעמד בגבו אליי, אחד שבכיתה ז'. הייתי לי הרגשה שהוא רואה אותי. אבל הוא לא הגיב. ועיניו נראו רחוקות., התקרבתי יותר אל קצה החלון כדי שאוכל להתחבא במקרה הצורך. גאלח הנהן. "לי יש ארבע XL, ואתה קונה שלושה בירה, אוקיי?" גאלח מהנהן שוב. הייתי לי הרגשה שלולא זה היה מביך הוא היה מצדיע לח'טניק בשמחה.
אני מופתעת. לא עד כדי כך, אבל מופתעת. טוב, אין לי ציפייה יותר מידי גבוהה מהילדים שהורסים לנו ת'רחוב, וכול הזמן מרססים ציורים וכאלו. חבורה של…. מה אני אגיד, פושעים? לא יודעת איך לנסח את זה מבלי לפגוע בהם.
אני מתחבאת לרגע. שומעת את צעדיו המהירים של גאלח שנכנס לדירה בריתה, ואחר כך את ריצתו במדרגות. אני נאנחת ומביטה שוב שלמעלה.
הם התפזרו

אחרי חצי שעה אני רואה את גאלח ואת הילדה, שמחזיקה בידו כאילו הם זוג (למרות שהם לא) הולכים, כול אחד מהם נושא שקית.
של בירה.

הדבר היחיד שיכולתי לצעוק להם במינימום אומץ שהיה, ובמינימום קול וכוח שהיו לי- זה:
"מתי אתם קונים מרחיואנה!"
נשארתי כמה שנחיות ככה, עם המילים באוויר. ראשיהם הופנו לכיווני במהירות. אני צוחחת בשקט וזוגרת את החלון בחבטה.
אחרי שהם נעלמים, והמוסיקה בדירה מעל הופכת לשקטה יותר, אני מוציאה את ידי מהחלון שנאי פותח, ובאיטיות מראה אצבע משולשת אליהם. בדיוק כשאני מחליטה להישאר בפוזה המדהימה הזו כמה שניות, החטניק יוצא, ומביט מהמפרסת אלינו.
אל החלון שלי שקומה מתחתיו.
אלי.
אני מנפנת לו באיטיות וצורחת שוב:
"מתי אתם קונים מריחואנה?! ומתי המשלוח הבא של הגרפיטי מגיע?" אני מוסיפה. מבטו זועם וגבותיו מכווצות.
"חתיכת זו-" הוא מתחיל לצרוח. אני סוגרת את החלון בחבטה ומתיישבת ליד הקיר, למרות שאני שומעת אותו, עדיין
שונאת אותם.
חבורת בריונים שאין להם שכל.