אפשר למות מזה…
יש לנו בחיים הרבה שלבים, כשאנחנו נולדם ומתחילים לגדול בזמן שאמא ואבא מתפלים בנו יפה יפה.
כשאנחנו נהיים אנשים קטנים בשביל עצמינו ומחליטים החלטות אבל עדיין מבקשים רשות מההורים.
כשאנחנו מתבגרים והאגוצנטריות שלנו גדלה ורק הופכת ליותר משמעותית אבל עדיין המשפחה היא הקובעת. ו
אז כשאנחנחנו בני 18 ופה הכל מתחיל להתבלגן אצלי.
אני יודעת שההורים לא יהיו פה איתי כדי לעשות את ההחלטות החשובות שלי ושאני אולי קצת לפני כולם זרקתי את עצמי למים של חיי המבוגרים המתוסבכים..
והנה עכשיו מגיעה לה הדילמה, הסיטואציה והרגע שבו אני ורק אני קובעת מה יקרה לי מחר ומה אני עושה..ליתר דיוק מה אני לא עושה.
ואני לא מצליחה, זה קשה לי ואני מבולבלת, אני לא יודעת מאיזה פרספקטיבה אני אמורה להסתכל על המצב , ויש לי כלכך הרבה…
עובדתית אני חושבת על עזיבה מהמכינה, אבל תכלס גם טוב לי פה לפעמים ואני אוהבת את הרעיון והמקום.
טכנית לא נוח לי לעשות מכינה לא מבחינה לוגיסטית לא פיזית ולא נפשית כי בפועל זה רק מעמיס עליי עוד עול נפשי שנתפס מעל האבן הגדולה של רגשות וכאב מאז שההורים שלי טסו לחול והפכתי לילדה מבוגרת, כי זה מה שאני.
ואז אני מסתכלת מבחינה חברתית על איך טוב לי פה ,ואז לא, ואיך נוצרות פה חבריות אמיתיות ואיך בו זמנית אני לא משקיעה בהן כי בתת מודע אני יודעת שהן לא יחזיקו. מבחינת המכינה לפעמים אני מתה על המבנה ועל מה שאני עושה פה על הצוות הבוגר ועל השיעורים אבל גם בו זמנית אני סובלת מקלקולי קיבע וזריקת זין על הפרפקסיוניזם שלי לדברים ועל העובדה שתמיד שאני פה אני מרגישה מלוכלכת ויש בי צורך להתקלח. תמיד
אחרי זה אני מסתכלת על העובדה שיש לי קבוצה שבונה עליי, ואני חלק ממנה, שלקח לי הרבה כוח ומאמץ כדי לראות את עצמי בתוכה, ומה אני אפרוש כי קשה לי? איזה כוסית..
ואז אני חושבת על העובדה שאני קסם, ילדת המכינות. שעשרות בוגרי מכינה בונים עליה לעשות מכינה ושאם היא תוותר היא קצת אפסית בו נודה באמת כי זה תפור עליה בול….ועל העובדה שאני לא אהיה חלק ממשפחת בוגרי המכינה שתעמוד על המרפסת ותברך את המחזורים הבאים לשלום בסיום עליעתם לירושלים,זה נגיד הורג אותי.
אחרי זה אני חושבת על ירושלים.. כמה אני אוהבת אותך וכמה אני לא רוצה לעזוב אותך כי את מה שמרגיע אותי פה בארץ…. אבל ירושלים תישאר פה ולא תזוז לא?
על כל זה אני חושבת על ההורים, איך אני יכולה להעביר אותם דבר כזה? איך אני יכולה לגרום להם לעזוב בידיעה שהם משאירים אותי במקום בטוח במכינה, לדבר שבשבילו נשארתי בארץ ואז אני עוזבת? מה אני מפגרת? אבל אני גם רק מבזבזת פה כסף ונמאס לי… כמה כסף אני יכולה לצרוך ואני עוד לא מכניסה כלום שזה רק יותר גרוע…
וזה לא נגמר… מה עם הקיבוץ? מה עם הלהסביר לסבים לסבתות והמשפחה לשכנים ולכל האנשים שבונים עליי? מה אני אומרת להם אחרי שכל פעם ששאלו אותי איך בירושלים ניגבתי בשושו את הדמעות וחייכתי חיוך ענק ואז עניתי"מעולה שם… זאת חוויה מדהימה ואני לא מפסיקה להנות" קצת שקר….
ואיך אני יכולה להיות כלכך צבועה כמו בשביל לשכנע אנשים לבוא לעשות מכינה , להסביר להם למה המקום הזה מדהים כשתכלס בראש אני לא רוצה להישאר רוב הזמן…
ואז הגענו אליי.. לרגשות שלי ולתחושות שלי, לעובדה שאני עובדת על עצמי ועדיין לא מצליחה להבין, ואני חייבת להבין… מה אני רוצה בכלל? טוב לי פה אבל אני בוכה כל פעם שאני עולה על האוטובוס לירושלים, חרא לי פה אבל אני רואה את הנקודות אור פעם בכמה זמן ואז דוחה את כל הרגשות הכואבים שלי לפעם ההבאה שבה אני יוכל לפתוח את זה…
אה ואיך אפשר לשכוח, מה אני עושה אם אני עוזבת? צבא? עוד אין לי תפקיד… עבודה? זה יכול לתפוס לכמה זמן…
להישאר פה בארץ? לטוס לבקר את ההורים או להישאר שם להתחתן עם אזה אמריקאי ולשכוח מהחיים פה?
אני לא יודעת מה אני רוצה ואני לא מצליחה להחליט. אני רק יודעת שנמאס לי לבכות ולא לעשות עם זה כלום , נמאס לי להיות לבד בזמן שאני מוקפת באנשים, נמאס לי שאני לא נותנת לעצמי להינות בגלל שהראש שלי לא מרשה לי ואני מנסה כלכך חזק!
יש כלכך הרבה השלכות לזה שאני עוזבת וכלכך הרבה לזה שאני נשארת… אני לא מצליחה לכסות את כולם
אני רק יודעת שככה אני לא נשארת
תגובות (0)