אפשרות אחרת

קמה בבוקר לאחר ערב ספוג בדמעות. לא מצליחה לשכוח את מה שקרה אתמול בלילה. עיניים נפוחות מלאות בדמעות יבשות ושאריות איפור שלא הורדתי כי נרדמתי מתוך בכי. הבגדים המשומשים מעליי והשיער מעוצב עוד מאתמול. אף אחד חוץ ממני לא יחשיב את מה שקרה לי אתמול כנורא. אף אחד אחר לא יבין. 7 שנים חיכיתי לרגע הזה. 7 שנים בציפייה שיום אחד אקבל את התפקיד שמגיע לי. עבדתי קשה, התמדתי, נתתי מעצמי, יזמתי. בשנתיים האחרונות הוכחתי את עצמי וכולם היו בטוחים שאקבל את התפקיד הזה. כולם היו בטוחים שאני והוא נמנה 3 שנים ביחד, שנעבוד ונחלוק הכל. אני הייתי בטוחה בזה גם. רק בחודשים האחרונים הוא גם נהיה בטוח בזה, אבל גם הוא- הבן אדם שהכי לא אוהב לקבוע דברים מראש היה בטוח בזה. מגיע הזמן האחרון והתקופה בה אני הכי צריכה להוכיח את עצמי ולדעתי הוכחתי. אנשים אחרים יודעים רק להסתכל ולשפוט ולפספס כמה בן אדם משקיע. אנשים לא יודעים כמה זמן מחיי אני באמת מקדישה למטרה הזו. אין לי לימודים, אין לי חברים, ומשפחה אני גם בספק. אני אולי נראית אחת חייכנית, מלאה בשמחת חיים, בעלת ביטחון עצמי, מלא חברים וכשרונות. אנשים טועים. כי אנשים רק מעוניינים בהכרה שטחית של איך קוראים לי מה התחביבים שלי וכמה אחים יש לי. כשאנשים שואלים מה המצב- הם לא מצפים לתשובה עמוקה ושהאדם אליו הם פונים באמת יספר להם משהו. אנשים לא באמת באים ושואלים ומתעניינים בשאלות "איך עבר עליך היום?, במה אני יכול לעזור לך?, מה הרצונות שלך? התשוקות? התקוות?". אנשים מתהלכים אחד עם השני יום יום והם מסוגלים אפילו לא לדעת מה שם המשפחה של האנשים שאיתם. אז כלשאנשים מסביבי אכפת רק מהדעה הפוליטית שלי, או אוהבים להתעסק לי בשאלה מה אני אוהבת יותר- מוזיקה או משחק, אני מבינה עד כמה החברה שלנו רדודה. דברו איתי על רגש, על רעיונות, על ליצור לקדם ולהפריח. אל תדברו איתי על ערבים ויהודים, ימין או שמאל, חילונים דתיים, הומואים ולסביות כי אלה דיבורים שלא יביאו אותנו לשום מקום חוץ מאשר אי נעימות כשנצטרך לסיים את השיחה. תבינו שלאנשים יש עומק. אמנם קשה לראות זאת אבל בכל אחד יש משאלות החבויות בו. אם משאלה של אחר אינה פוגעת במשאלתך עזור לו להגשים אותה. ולי הייתה משאלה. משאלה שלא פגעה בנפש. אך בכל זאת בחרו לגזול אותה ממני. היה בי רצון לתפקיד מפתח בעל כוח. תפקיד שאליו רק יכלתי לעלות- כל השאר נחשבים כירידה בדרגה. חוץ מזה הפרידו אותי מהבן אדם שהיה לי הכי חשוב בשנתיים האחרונות. בן אדם שלולא התפקיד שלנו לא היינו מתחברים ומכירים. זה מעורר בי פחד ודמעות לחשוב שלא נצטרך יותר להיפגש מעבר לפעמיים בשבוע, שגם בהם כבר לא נצטרך להיות אחד עם השני. אם רק הייתי יכולה לצעוק לעולם שיתנו לי, בשם האהבה. מי העז להפריד אותנו? מי חשב לעצמו שהגיוני לחבל לנו בהמשכיות, ולי ברגשות? אבל… לאנשים כרגיל לא אכפת. לא באמת מזיז להם שאני בוכה שעות. לא מזיז להם שאני האחת שמפנה מהזמן שלי ומהכל בשביל המטרה הזו. לא אכפת להם שזה הדבר היחיד שיש לי לחזור אליו בתקופה הזו. וכשאני מקבלת הזדמנות אני לא מצליחה. טיפסתי גבוה מדי על העץ, נשארה לי רק הצמרת אבל בדרך אליה אין לי עוד ענפים. אצטרך להסתפק בנוף שיש לי מכאן ולרדת. כי אין לי אפשרות אחרת.