אף פעם לא היו לי

אני לא יודעת איפה להתחיל, מעולם לא היו לי הפרעות אכילה.
אף פעם לא אהבתי את עצמי, הרגשתי שככה כל האנשים בחברה.
אז תמיד ניסיתי להשתפר, בדיוק כמו כל השאר. והרגשתי שכדי להגיע למטרה הכל מותר.
ויום בהיר אחד, שלמעשה היה די שחור, הגיעה לי לראש מחשבה ״אם אהיה רזה הכל יהיה יותר טוב״.
והמחשבה הזאת נטעה זרע בראשי, שלימים הצמיח עץ די אימתני.
ופתאום היה פתרון לכל הצרות שבעולם, עוד קילו ועוד אחד והכל יהיה מושלם.
אז הראשון ירד והייתי מאושרת, הכל בזכות הפופקורן שלא אכלתי בסרט.
ואז השני הגיע ונראתי משגע, ובאותו שבוע במבחן במתמטיקה קיבלתי מאה.
ופתאום היה לי זמן לכל החברים, כי שמפסיקים לאכול נהיים פחות עמוסים.
ובכל שעה שאנשים ביזבזו על אוכל, אני למדתי או נהנתי כי הרווחתי אותו ביושר.
ואחרי חמש הייתי כבר בעננים, אולי זו הסחרחורת או המחמאות מזרים.
השיא היה אחרי שמונה, שסוף סוף הקראש שלח לי הודעה.
אבל שם לא עצרתי, למה לי? לרדת במשקל כבר נהיה צורך כפייתי.
ואחרי עשר הייתי קצת עצובה, כי מרוב הקאות השן שלי קצת נרקבה.
ואחרי חמש עשרה הייתי עייפה, השיער התחיל לנשור ורוב הזמן ביליתי ישנה.
אבל הייתי בשיא אז למה להפסיק, מחמאות לא הפסיקו וכל אחד הביט.
ואחרי עשרים התחילו להביע דאגה, כי חודשים בודדים הפרידו בין ההורדה.
אבל אני המשכתי כי למה לעצור, אהבתי כל עצם שבלטה ומתחה את העור.
אבל איכשהו הייתי עדיין שמנה, לבשתי רק בגדים רחבים להסתיר את הבושה.
וכבר שנתיים שהזרע צומח, רעיון הרזון כבר לא נהיה אורח.
ויום אחד הסתובבתי עם בגדים יותר צמודים, והעצמות שהיו לי בחדר נראו מול רבים.
שם אחרי שנה כולם נזכרו לשאול, הכל בסדר? מתי הפסקת לאכול?
אז רק ציחקקתי ואמרתי להם, שזו דיאטה חדשה רק נמנעתי מלחם.
היו כאלה שהאמינו וכאלה שפחות, רוב מי שרצה להאמין היו בנות.
והנה אני ועברו כבר שלוש שנים, עדיין שמנה, עדיין מקיאה, עדיין איכשהו בחיים.