אף דבר לא נכתב

אומרים שהטקסטים הכי יפים נכתבים בזמנים הכי קשים, ברגעי שפל, בדמעות הכי מרות שידעה האנושות.
אז איך זה שאני מרגישה את "כל זאת ועוד", אך לא מוצאת את המילים הנכונות?
רגלי תלויות באוויר, כל כך רוצות להאחז בקרקע אך נותרות למעלה נאבקות ברוח החזקה שמסרבת לאפשר להן לשוב הביתה ובכל זאת, שום דבר יפה לא נכתב?
אף טקסט נוגע ללב, שלא מותיר אף עין יבשה, אף יצירה ספרותית שתזכר לדורות, ואף לא שיר אחד מני רבים בתוך ספרון "מיטב השירים של -"
רק ריקנות עצומה, חלל, עיניים גדולות ונפש פצועה.
לא באמת מעניין, לא באמת משנה משהו למישהו, זהו רק עולמי שלי.
אומרים שכל אדם הוא עולם ומלואו,
אבל אולי אני פשוט עולם מלא בתוהו ובוהו?
האם באמת ניתן להחשיב אותי כעולם?
ואם כלום לא פתור ולא באמת ידוע, איך אני אמורה למצוא נחמה בך, אם שנינו באותה הסירה?
למצוא עוגן בחלל שלך, זה כמו לצפות לאליהו שיגיע, כנראה לא יקרה בקרוב.
ובספק אם כבר יקרה בכלל, כי אליהו הוא דמות מאגדה ואתה אגדה בדמות.
ודמותך שלך חקוקה בזכרוני כביום לכתך, כה יפה היית.
כה תמימה הייתי אני,
כה עגום היה המצב.
ואף מכתב לא נכתב, אף זיכרון מוחשי למה שהיה, רק דמעות שספק יזכו להשאר כזיכרון מר מתוק.