אף אחד

הכל כל כך מעייף.הכל מוציא ממני את החשק לנסות ולהתמיד.עדיין אני מרגישה-שאני נטל על כולם.
אני מרגישה שלא אוהבים אותי.החלטתי יותר לא להתווכח עם ההורים.ויתרתי על זה.
מהפעם האחרונה שכתבתי קרה לי המון.בינהם ריב עם אימא.ריב קשה ביותר.
לצערי זה היה בבוקר ובדמעות הלכתי לבית ספר.כמובן שבבית ספר נשברתי כשראיתי את חברותיי.זה הוביל לדיבור עם היועצת-מה שהוביל לפגישות עם פסיכולוגית שמעבירה את הטיפולים בעזרת החתול שלה.
אני עדיין מתגעגעת אליו…לאותו אחד ששכח להחזיר את חצי הלב שלי שנתתי לו…
כל יום צריך להילחם-מחדש.מבחוץ אני נראית שמחה,מאושרת,שטותית,משוגעת קצת אפילו.
אני מצליחה לעבוד על כולם עם המסיכות שלי.
כשבעצם אף אחד לא יודע שאני עצובה מבפנים.
עצב עמוק השתלט עליי.אף אחד לא רואה את זה…
אף אחד גם לעולם לא יבין או יראה את זה.
אף אחד לא צריך לראות.אף אחד גם לעולם לא יראה.כי החומות חזקות מכדי שיפרצו אותן.
ואני השומר שעומד בשער שלהן…