אספר לכם עלינו.

אנחנו מיוחדים.
אני מיוחדת. אני יחידה. אני נולדתי מבטנה של אישה, יצאתי וקרעתי את גופה לחתיכות קטנות ופיזרתי עליהן אבקת-פיות של כאבים, והיא חייכה כאילו אני פיה. וככה זה היה, עד לשלב מסוים. אני לא יודעת מתי הוא התחיל. אולי כשהמכות היו כואבות מדי, או כשהמילים פצעו יותר מהמכות. אני זוכרת את שניהם. ואת הצעקות והרעש, שלפעמים נשמע כמו הקולות של המטוסים מלמעלה. רעש של פקיקה, כאילו מישהו פותח שמפניה בבית שבו אין יותר אלכוהול, כי אבא גמר את הכל. למרות שאמא אוהבת. רעש קצת יותר חזק מזה, ולפעמים היו אחריו קצת צעקות. לא הרבה, בעיקר כי האוזניים שלי היו מלאות בדם, והעיניים שלי היו כמעט באותו הצבע.
אנאת' היה השני שהגיע. אחריי. הוא לא נולד כמוני, הוא אף פעם לא סיפר למה. הוא היה זה ששינה את המצב, כשכל הגוף שלי היה אדום כל הזמן. הוא היה קטן. אף פעם לא ראיתי אותו, למרות שהוא היה שם. הוא תמיד היה יושב ובוכה איתי כשכאב לי. הוא היה מלטף את הראש שלי. הוא עדיין.
ג'וריס הגיע כשאנאת' כבר לא יכול היה לעזור. הוא היה גורם לי לשבת בשקט, מצמיד את הידיים הגדולות שלו לכתפיים שלי ושר לי בשקט באוזן, למרות שאף אחד אחר לא שמע אותו. הוא היה שר על הפרחים שגדלו באחו, ועל השמחה שאף פעם לא ראיתי. הוא תמיד אמר לי להיות בשקט, כדי שאני אשמע את השירים שלו. הוא היה השני, והידיים שלו היו חמות ומצולקות, והשיר שלו תמיד היה אותו הדבר.
מריאן הייתה הבת הראשונה שהגיעה. היא הייתה קטנה יותר ממני, היא הייתה קטנה מספיק בשביל שג'וריס יחליט להגן עליה גם. הוא היה יושב לפעמים בפינה ושר לה שירים, כשאני הייתי עצובה. היא תמיד הייתה עצובה ביחד איתי.
את השניים האחרים לא הכרתי. קראתי להם פחד וכעס. הם אף פעם לא דיברו, רק היו שם. תפסו מקום. ולפעמים הם קפצו קדימה, כשכאב לי מאוד. גם הם רצו להגן עלי. פחד היה קטן יותר, השיער לו היה שחור, והצוואר שלו היה לבן. המעיל שלו הסתיר את כל השאר. הוא היה בוכה בלי קול, ושותק, ורועד. במקומי, כדי שאני אוכל לשבת ביחד עם מריאן וג'וריס, להקשיב לשירים שהוא שר בקול הדק שלו. אנאת' נעלם אז, הוא החליט שהוא לא רוצה לחיות איתנו יותר.
כעס היה גדול יותר. הוא היה הכי גדול מכולנו. הוא לא אהב לקפוץ קדימה, אבל פחד היה חשוב לו יותר מכל. יותר ממני. הוא היה מוכן לקפוץ קדימה ברגע שפחד רעד קצת יותר מדי, או שכשהוא הסתובב עם הפנים שלו אלינו. מעולם לא ראיתי אותן, ג'וריס היה מסתיר לי את העיניים, ולמריאן גם. וכעס תמיד פגע בנו. בסופו של דבר הם הגיעו אלינו, למרות שהוא היה גדול. ומריאן תמיד בכתה, והיא פחדה ממנו. אני לא בכיתי, כי אני לא אהבתי לבכות, ובדרך כלל הכל היה מלא בדם, אז לא ידעתי בכלל.
קטאל ואימני, ווילהלם, פאטי. היו עוד הרבה. הם ישבו בפנים והסתכלו אחד על השני, ולא עשו הרבה. לא דיברתי איתם הרבה, אני לא יכולה לדבר איתם. הם פשוט ישבו שם וחיכו שיתפנה גם להם קצת זמן, אבל לא היה הרבה. אלה היו, בסופו של דבר, בעיקר אני, פחד וכעס, בסופם של הימים.

סופם של הימים היה כשרעש פקיקת השמפנייה וההדף גרמו לדם שלי לזרום, ולא לשל אמא.