להתעסק באפלה

הבנתי שאנשים רואים זה את זה באופן שונה משאני רואה אותם אחרי שדיברתי עם כמה שיותר מהם. הם אמרו שהם מפחדים ממבטים, חלק אמרו ששונאים המוניות, חלק אמרו שאנשים מכעיסים אותם. היו רבים שטענו שהם דווקא אוהבים להיות בתוך הקהל, לעיתים כדי להיות במרכז תשומת הלב אך לעיתים גם כדי להיבלע באותו הקהל. אבל בשבילי הם היו חידה שהייתי אמורה לפתור. לא בלטתי, הייתי פשוט נערה שגרתית בין בני נוער. אבל הראש פעל ללא הפסקה, העינים זזו מאדם לאדם, מנסות לנחש סיפור, מנסות לנחש מה מסתתר מאחורי מה שאנשים מראים לאחרים. אנשים לרוב הרגישו חופש כמעט מוחלט לספר לי פרטים מזעזעים על חייהם, סיפורים עצובים וסודות כמוסים. לא ידעתי למה דווקא אני, אולי כי המטרה שלי הייתה לשמוע את הסיפור יותר מאשר להתחבר לאנשים. והם רצו את זה, את הכספת שאליה יוכלו לשפוך את כל האפלה שהצטברה בהם. אחדים התעניינו בי חזרה, אבל אני השתדלתי לספר כמה שפחות, הרי בכל הם נמצאו שם בשביל הפסיביות שלי בלשמוע. אבל אני עזרתי, או ניסיתי ודווקא רובם הסכימו שאכן עזרתי. אבל לא באמת הייתי כספת כפי שאנשים רצו לחשוב. לא הייתי בשבילם תעלומה כמו שאני ראיתי בהם, מה שאספר לא היה משפיע עליהם לרוב. הייתי כמו זונה, נותנת את שירותי ההקשבה שלי בתמורה לפתירת תעלומה וההקלה של הלקוחות שלי ואז הם היו הולכים, חלק לא חוזרים יותר, חלק לקוחות קבועים. ואני צוברת וצוברת אפלה של אחרים, אך לא מוציאה אותה החוצה. מלאתי את תפקידי בצורה יוצאת מן הכלל לפעמים, וכל כך השתדלתי להיות מדויקת ולעשות מה שנדרש ממני. אבל לפעמים זה לא היה מספיק, לפעמים ראיתי שלא שיניתי כלום, לפעמים אנשים גרמו לי להרגיש כל כך רע עד שלא יכולתי להפסיק את הרעד. אבל אנשים תמיד נשארו כמו תעלומה. כמו סם נגיש מידי שמילא את כל מחשבותי, סם שפגע בי אבל סם שגרם לי להרגיש בחיים. לא ידעתי מאיפה נבעה הגישה הזאת, ידעתי רק שאני רוצה להמשיך ולדגול בה. להמשיך ולהתעסק באפלה. אולי כי אף אחד אחר לא עושה זאת.