אנשים רעים וזכרונות ילדות שנהרסים

נסעתי היום לבית הספר ובדרך אבא שלי לקח עיתון מאחד ממחלקי העיתונים ונתן לי אותו באותו הרגע, קראתי את הכותרת הראשית 'נפלה עליהם עז' קראתי בליבי 'מה?' תהיתי לעצמי, ואז המשכתי לקרוא והבנתי מה קרה, וזה מה שקרה, לפחות מהנקודה שלי. בשכונה שלי יש שתיי הרים קטנים, קוראים לכל השטח שם 'הרי הגמל' או 'גבעת העזים' על שם העזים שמסתובבות שם בלילות, מראש ההר אפשר לראות את כל חיפה, את הים הכחול שמשתלב אם השמיים, את הבתים והשדות והיופי שם עוצר נשימה. במשך שלושים שנה תושבי השכונה נלחמים על כך אבל היום הכל נגמר, בית המשפט קבע סופית 'תחל בנית השכונה החדשה בגבעת העזים'. עוד לפני שאני זוכרת את עצמי אני מטיילת שם אם המשםחה שלי, חוגגים שם ימי הולדת, חוגי טבע וסירות מבית הספר היסודי הקרוב, וכל פינה שם מלאה זכרונות, שלי ושל תושבי השכונה שלי, עוד לפני שלושים שנים קנו שם אנשים את השטח, ועכשיו הם עומדים לבנות על השטח הירוק והיפה הזה בתים ושכונה שלמה! 2000 דירות! ולהרוס לי זכרונות ילדות כה יקרים, אני זוכרת שכמה נערים שמו שם ספה והפכו חלק מהמקום למחנה, ואז אני ואחותי קפצנו על הספה ובטעות שברנו אותה וברחנו משם מהר לפני שהם יחזרו. אני זוכרת ששיחקתי שם אם הכלב של סבתא שלי במקלות, עכשיו אותו הכלב נח בקבר. לאותם אנשים לא אכפת שאנחנו עצובים, לא מעניין אותם שהם יהרגו בעלי חיים מדהימים, חזירי בר, תנים, שועלים, נחשים, סנאים ועוד מיליון זנים שונים! לאן אני והמשפחה שלי נלך לראות את החצב בסתיו? לגוגל תמונות? לא, פשוט לא נראה אותו!
"בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בכסף" אמר לי אבא שלי, אבל להרוס לאנשים אחרים זכרונות ולכרות עצים זו לא הדרך להרוויח כסף!
לאנשים לא אכפת שילדים בוכים כי כורתים להם את העצים! לא אכפת להם שחיות מתות מרעב כי כל המזון והמחסה שלהם מתו ונהרסו, ואז עוד כועסים כי הם נכנסים אלינו לשכונה, הם היו כאן קודם!
כי בסופו של יום ככה זה בני אדם, רק מעצמם ומהכסף שלהם אכפת להם! אני רוצה להסתכל בפניהם של אותם אנשים שקנו את השטח ולהגיד להם שהם לוקחים מני את הילדות, אחרי זה לא יהיה להם מה לומר!