אנשים צלולים

הקולות של האנשים במסעדה רודפים את ראשי, כמצליפים בו כל פעם אשר מישהו זורק מילה לאוויר כנושא שיחה.
צמרמורת אקראית עוברת בגופי, מנערת אותי מהמחשבות הכה אכזריות ששצפו בי קודם לכן. אני מניחה למבטי לנוח בתוך מבטה שלה בביטחון, מניחה לו לשקוע בעיניה החמימות, מניחה לעצמי להניח את הדאגות שלי לרגע שם ולנשום. היא מדברת. אני לא מקשיבה, המילים שלה כהד בראשי. אני לא מתכוונת לפגוע בה, אבל אני חייבת להניח למחשבות להציף אותי..
היא מסיימת ומחכה לתשובה ממני, אני מהנהנת בתגובה ולא ממש מתייחסת לתשובתי הבורה.
כאילו אישרתי לה, היא תפסה את ידי ומשכה אותי מהכיסא, לכיוון השירותים. אולי באמת אישרתי לה לעשות כך שהינהנתי? אני מרגישה כה בורה ורדופה.. ראשי כאילו מתעופף מעל כל האנשים הרעבים, ומחשבותי נפרסות מולי בניסיון לפתור את בעיותי.
לפתע תוקף אותי געגוע מטריף. כחיית טרף ששלפה את טפריה על טרפה. אני מרגישה מועקה וגוש חונק את גרוני. אני ממצמצת בניסיון לסלק את הדמעות. אני מרגישה כאילו אני קורסת לתוך בור עמוק ורק הוא יכול לשלוף אותי משם, אבל הוא לא כאן.
אני מנסה לבלוע רוק ולהדחיק את התחושה, הניסיון נוחל הצלחה.
מחשבותי ותשומת ליבי נתונות כרגע אלייה, ולתא השירותים שסגרה אותי בו. היא מסתכלת עליי במבט קודח ומתחילה לדבר, אך אני לא מצליחה לעכל את שצף הדיבור ואת השאלות שהיא מטיחה בי אחת אחרי השנייה.
אני אבודה בתוך ים של אנשים צלולים.