אנשים יכולים לעוף

הוא האמין שהוא יכל לעוף. הוא הרגיש את זה עמוק בבטן. הוא הרגיש את זה בוער לו בעצמות.
הידיעה הזאת עטפה אותו וסחפה אותו הרחק מהמציאות המייגעת. הידיעה הזאת הטריפה אותו. לחשה לו בחשכה, "אתה יכל לעוף. אתה יודע לעוף."
כבר כמה ימים שמילטון איבד מעט קשר עם המציאות. היו רגעים טובים, כמובן. כמו כשאחיו טילפן אליו לשאול מה שלומו. הם אפילו צחקו יחד בטלפון. החליפו בדיחות והערות סרקסטיות. צריך להיות צלול כדי להחליף בדיחות והערות סרקסטיות.
מילטון היה כמעט גאון. תמיד היה חכם ומוכשר מאוד. הוא היה אומלל ובודד, מכיוון שלא ידע כיצד לדבר עם אנשים.
לאחר שסיים לעשות תואר ראשון בהצטיינות יתרה, חלה בסכיזופרניה פרנואידית. הוא היה הוזה דברים ובורח לעולם של אשליות. המחלה סכיזופרניה פרנואידית גורמת לאדם לפחד מאנשים ולכן, אף על פי שהיה מוכשר וחכם מאוד, מילטון מעולם לא עבד.
מילטון היה בודד. לא היה לו עם מי לדבר על שחמט ופיזיקה במעון, מכיוון שהאחיות לא הבינו בזה דבר וחצי דבר ושאר המטופלים… טוב, חלקם היו במצב גרוע ממנו. מילטון היה בודד.
והנה עכשיו, מילטון הביט בחלון וידע שהוא יודע לעוף. הרי זה הכי הגיוני וטבעי בעולם. בני אדם עפים. למה לא? ציפורים יכולות לעשות את זה!
לפני ימים אחדים, כאשר דיבר עם אחיו בטלפון ברגעים של צלילות אופטימית, העלה את הנושא לרגע. "גרי, את חושב שבני אדם יכולים לעוף?"
"למה אתה מתכוון? לעוף כמו ציפורים?"
"כן." מילטון אמר.
"ודאי שלא. מבנה הגוף שלנו לא מאפשר לנו לעוף." השיב גרי.
"אני חושב שאני יכול לעוף." אמר מילטון ברצינות.
"אל תדבר שטויות. אנשים לא יכולים לעוף!"
מילטון לא אמר דבר והם עזבו את הנושא ועברו לדבר על נושאים אחרים.
מילטון עמד על קצה החלון הגדול ולא היסס לרגע. הרי הוא ציפור.
הוא פרש כנפיים ועף הרחק הרחק. נישא על גבי האמת הסודית הידועה רק לו.
אנשים יכולים לעוף. אנשים יכולים לעוף.