אני

אני
מי אני?
אני דניאל, בת 24 .
יותר מזה אני לא אצליח לומר.
רק בזה אני בטוחה וגם זה רק בכמעט.
אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי ואם לומר את האמת אני חושבת שכבר עשר שנים אני עומדת באותו המקום.
אותה ילדה בת 14 שחשבה שהיא בדיכאון ואזרה לראשונה בחיי אומץ לומר לאדם קרוב מה היא מרגישה.
חודש ינואר קריר לפני כעשור כשהבנתי לראשונה שמערכת היחסים שלי עם דכאון וחרדה היא לא כלכך בריאה . ישבתי באוטו יחד עם אמא שלי , חיכיתי לרגע הנכון רק כדי שאוכל לומר.
״אמא אני צריכה לומר לך משהו״ בתקווה שהמשפט הזה יוביל לנקודה נוחה מספיק כדי לומר ״אני לא כל כך אוהבת לחיות, זה לא כיף״ או במילים אחרות ״אני חושבת שאני בדיכאון ממש כבד ואני צריכה עזרה אני לא מצליחה להשתלט על המחשבות שלי״
אז התזמון היה מושלם ואמרתי את כל מה שתכננתי כבר שנה לפחות.
התשובה היתה מושלמת לא פחות, למרות שלדעתי לא לקח לאמי שנה לרקוח אותה.
״דניאל , את חושבת שאת היחידה שבדכאון? חמודה, קחי מספר תעמדי בתור״
אני לא זוכרת מה היתה התגובה שלי.
אבל המשפט נחרט בי לעד.
בכל רגע שאני נתקלת בתחושת הריקנות שהיום היא כבר בת בית שלי.
אני אומרת לעצמי זה יכול להיות יותר נוראי. לוקחת נשימה עמוקה וצוללת אל תוך מעמקי הריקנות. למדתי להבין שעדיף להתמודד עם השטן שאני מכירה. עם הסופה שאני יודעת לנווט בה גם אם היא נצחית. למדנו לחיות יחד.
מאז לא דיברתי על הדכאון עם אף אדם.
הוא שלי ורק שלי.
כימיכלים שמשתנים במוח או משהו כזה.
לקחת נשימה עמוקה ולומר לעצמך, זה שינוי זמני מחר יום חדש.
מי אתם?
מה אתם יודעים על עצמכם? מה הם הרצנות שלכם? המטרות שלכם?
לפני כמה ימים דיברתי עם אבא שלי בטלפון , הוא דואג. אני נמצאת בנקודה רחוקה גאוגרפית.
הוא לא דואג בגלל המיקום , הוא מבין שהתחושה של הריקנות היא זו המסכנת אותי. היא זו הגורמת לי לצאת לטפס הרים לבד בחשכה, היא זו הגורמת לי למצוא עצמי בשלל סכנות. הכל כדי לשנות את המצב הכימיכלי של המוח.
הוא בעיקר מפחד שיכיש אותי נחש על פסגה של הר בלילה, שאהיה לבדי ואמות (החלום הפולני יש שיגידו).
בטלפון אמרתי לו שכשהייתי קטנה היתה לי מטרת על. לא ידעתי מה היא היתה , אך ידעתי על קיומה, אציל את העולם/ אשנה את העולם/ אהרוס את העולם.
בתהליך ההתבגרות הבנתי שאני צריכה להנמיך צפיותיי מהעולם.
וכוון ששום מטרה קטנה לא תשתווה למטרה גדולה. נותרתי ריקה ומחפשת מטרת אמצע.
הוא אמר שאני נשמעת כמו תסריט הוליוודי סוג ד׳.
שיניתי נושא.
הוא צדק, בניתי את מונולוג השיחה הזו בראש וכמו תמיד חיכיתי לרגע המתאים לומר את מה שחשבתי עליו.
על אנשים שמכירים אותי פחות זמן זה עובד, לא עליו.
חושבים שאני הו כה שונה ומיוחדת, הוא יודע שאני סתם עוד אחת מתוך 8 מיליארד.
לכי תשני את זה, לכי תשני את העולם.
אני גם כן.