אני

אני מהאנשים האלה שיכולים לדבר שעות על גבי שעות על כלום נטו, טחינת מים צלולים. אני אפילו יכולה לגרום לדברים הריקניים האלה להישמע מעניין ולגרום לכל האנשים האלה מסביב ששותקים וסגורים בעצמם שדי ברור שמקשיבים לשיחות של אחרים, להיבהל מהטונים הגבוהים ובהבנתם שהנושא שווה ערך לזקיק אבק, גם הם נוטשים. בתאכלס, חוץ מערוץ ה"יוטיוב" שלי אני לא חושבת שמשהו מעניין בי. אולי כל קישוטי הגוף האלה ודרך ההתנהלות שלי בעולם הם שני הדברים שבאמצעותם אני מגרה את הדמיון של האחרים לחשוב שאני לא שטחית. מעניין מה הייתי חושבת על עצמי לו לא הייתי אני, לו הייתי מישהו אחר שמסתכל מהצד.
אני חושבת שהכל מגיע לי, שכולם חולים לי על התחת או מקנאים בי. מהצד כנראה הייתי חושבת אחרת. סתם עוד פוצית עלובה שמנסה להראות בכוח שהיא חכמה, או מיוחדת.

"היא נראית כמו אחת שעברה הרבה בחיים", אמרו עליי מספר אנשים. אז אולי מכרתי את מה שתמיד רציתי למכור. ואולי אני סתם נראית פצועה ועייפה ממאבק אלמותי בשנאה עצמית עזה שלפעמים, בשביל לא לבכות לבדי בחשכה, אני מחליפה בנרקסיזם.

"את לא מתאימה לבית-הספר", "התפקיד ששובצת אליו בצבא לא מתאים לך, את צריכה משהו ייצוגי עם איך שאת נראית", "את לא צריכה לרדוף אחרי אף אחד שהוא טיפש מספיק בשביל לגרום לך לחכות", "את מוותרת על חברויות מהר מדי ובקלות".
אם הייתם מזהים את הדברים האלה טיפה לפני, אולי הייתם עוזרים לי.

לא להיות במקום "חינוכי" שדיכא אותי נפשית, מהותית וחברתית. לחשוף אותי לאופציה להלחם על תפקידים שלא ידעתי על קיומם. ללמד אותי להעריך את עצמי טיפה יותר ולא להיכנע לרגשות. ואז גם הייתי בסביבת אנשים שלא היו נותנים לי לוותר עליהם.