אנשי המכירות
לאורך זמן גם המקום הנוח הופך לזר.
הכל מפריע, הכל לא במקום.
הרעשים, החפצים, האנשים.
ואת יודעת, האמת שתמיד ידעת.
היית אומרת פעם,
"לא לכל דבר יש תאריך ייצור,
אך תמיד יש תאריך תפוגה."
והדמויות ההן,
הנושאות מעל ראשם את תאריך התפוגה שלהם,
זה תמיד גרם לך להרגיש,
להרגיש שיש דברים גדולים יותר מהעצב בעינייך,
אך הם לא הקלו בו והוא נותר יציב.
וזה קשה וזה עצוב וזה אמת.
והסוף שלך,
יהיה טיפה בתוך סופים רבים,
שיסיימו סיפורים טובים יותר ממך,
עם עלילות מרתקות וסוחפות
והתחלות מעוררות השראה.
בסוף כולנו סופרים,
אבל רק חלקנו כותבים רבי מכר.
תגובות (7)
קצר, מידי
וקולע
היי אם זה עוזר.
לכולנו יש את הזיכרון הזה בחיים שהיה שווה צפייה.
בסופו של דבר כל מה שצריך זה מוסיקת רקע וכותרת.
החיים משעממים וזאת עובדה. אבל בתוך הריק יש כמה רגעים ששווה היה לחיות בשבילם. גם אם אף אחד לא יזכור
לדעתי אתה מאוד טועה.
כל החיים מלאים ברגעים ששווים לחיות למענם.
אתה לקחת את הקטע למקום עצוב מאוד וזה ממש מעניין כי כשכתבתי אותו זה הגיע ממקום שלם ומגובש יותר, אפשר לומר כנה.
חח מעניין אותי למה זה מעניין אותך :P
כנראה שהייתי במקום כואב באותו רגע.
שתי השורות האחרות הרגו אותי. זה היה מדהים.
אני אשמח לדעת מאיזה מקום את כתבת את זה…
זה נשמע אחרת עכשיו.
מי הם אותם "רבי המכר"?
מאז שאני קטנה חלמתי לשנות את העולם.
לעשות היסטוריה.
למדתי את לינקולן, מנדלה, גנדי, צ'רצ'יל, צ'ה גווארה, ועוד רבים ורבות נפלאים שידברו אותם עוד שנים.
רציתי להיות הם עד שעצרתי להבין שהיסטוריה אפשר לעשות גם מבלי שילמדו על כך בבתי ספר.
להשאיר חותם אחרי המוות זה מושג מאוד לא מדיד.
אז אני אולי לא אעשה היסטוריה ולא אשאיר מורשת מפוארת מאחוריי.
אבל אני בטוחה שידעו שהייתי קיימת הרבה אחרי שאלך.
זה כל כך יפה…