אני תמיד נגד הערסים והסנוביות…
קמתי בבוקר עם תחושה רעה. לא רציתי ללכת לבית הספר. כרגיל קמתי שעה לפני תחילת בית הספר וחזרתי לישון. רבע שעה לפני תחילת בית הספר קמתי שוב והתארגנתי אליו. בדיוק בשמונה ודקה נשמע הצלצול והלימודים החלו. רצתי לכיתה וכמו תמיד המורה הגיעה רק חמש דקות לאחר מכן. השיעורים עברו בעצלתיים וכולם היו משועממים. הלכתי לשירותים באחת ההפסקות וראיתי שם את שירה ועמית לוקחות נייר טואלט ומכסות את כיתתם. ילדים נכנסו ויצאו ואמרו להם שהם יסתבכו בצרות. ילדה אחת, רוני, אמרה "מה פתאום!" מה יעשו לנו בשבועיים האחרונים של בית הספר!
יענישו אתכם אמרת בראשי.
החלטתי שאני אשים פתק אנונימי בחדר המורים אבל שעתיים מאוחר יותר הבנתי שאף אחד לא הבחין בו. ביקשתי מהמורה לצאת מהשיעור בשביל ההצגה. אני ושתי חברותי היינו אמורות ללכת לחדר אומנות להכין תלבושות להצגה בשביל המועצה הירוקה ובדיוק אז פגשנו את רכזת השכבה…. חברתי קרין דחפה אותי טיפה לומר לרכזת על הוונדליזם שהתרחש ובסוף הסכמתי. סיפרתי לה הכול. את מי ראיתי, מי אמר מה ומתי. שנייה לפני שהיא הלכה היא שאלה אותי שאלה אחת, רק כדי להבין את כול מה שקרה ובדיוק אז הופיע ניב….
כמובן שבזמן שאנחנו הלכנו לבקש את המפתחות מחדר האומנות ניב סיפר לכול הערסים והסנוביות שאני "הלשנתי" עליהם. לא הלשנתי…. דיווחתי….
כשחזרנו לשיעור כי לא הסכימו לתת לנו את המפתחות מהחלון צעקו עלי "שטינקרית" וקיללו אותי. מטומטמת, מלשנית…
החלטתי שמוע את זה באוזן אחת ולהוציא מהשנייה. לסנן את כול המילים הפוגעות. פעם הייתי בוכה. פעם המילים היו נתקעות במוחי ולא יוצאות מהצד השני. הם היו דוקרות אותי כמו חרב ורואות אותי מדממת על המדרכה. צוחקות עלי. השנה לא בכיתי. השנה הייתי חזקה. זו הייתה מטרתי. לא להיעלב מהילדים שלא אכפת לי מהם.
נתתי למילים לעבור דרכי. הגעתי לכיתה והמורה השתדלה השקיט אותם. ישבתי ליד הפח. אף פעם, אף אחד לא התאמץ להרים משהו שלא פגע בפח אלא לידו. לקראת סוף השיעור ניגש אלי ילד וקילל אותי. הכול בגלל שאמרתי לרכזת שלקחו נייר טואלט וכיסו את הכיתה…. הם אלא שהביא את זה על עצמם!
המורה צעקה על הילד והוא חזר למקום וסינן לי עוד קללה. עד כדי כך שונאים אותי? אפשר לחשוב מה עשיתי…. כאילו חיים שלמים נהרסו…
כשהגיע עוד הפסקה ונשארו רק עוד שעתיים ללימודים. לקחתי את הנייד שלי ועמדתי לסמס לאימי במקום שאף מורה לא תראה בחצר. אבל לפני שהספקתי לכתוב משהו רוני ומיכל התקרבו למקום. יופי… מלמלתי. קרין אמרה לי להתעלם מהם והלכנו למקום מסתור אחר. רוני צעקה לי מהמדרגות "נעמה! אם עוד פעם אחת את פותחת עלי פה, אני נשבעת לך יא פוסטמה, מטומטמת, שמנה, מפגרת שאני…" ומפה לא שמעתי. לא היה לי אכפת אז לא הקשבתי. הצלצול נשמע אז החלטתי שאספר לאמא כשאגיע הביתה. שני השיעורים הבאים עברו גם הם בסערה. מידי פעם יכולתי לשמוע ערס וסנובית מקללים אותי או מרכלים עלי.
השעתיים עברו לאט מאוד ואפשר לומר שאפילו סבלתי. יום הלימודים נגמר ויצאתי מהכיתה. חבורה ענקית של ילדים קיללו אותי ובאו אלי בטענות. הם אמרו לי שאין לי זכות לעשות את זה. אני זוכרת שבאחת ההפסקות היה ילד אחד שאמר לי שאני שיטינקרית ושהוא רוצה לראות אותי בוכה לאמא שלי כמו תינוקת. הוא רצה לראות את הדמעות מהעיניים שלי. אמרתי לו להסתלק והוא הסתלק כשכמה בנות באו לשאול מה קרה. חשבתי שעד עכשיו הם כבר ידעו.
עליתי למעלה לחדר הגרפיטי יחד עם קרין ורעות. הזלתי דמעה בודדה וכול אחת הלכה לדרכה.
תגובות (2)
אני בספק שתראי את זה
אבל את מקור השראה, וגיבורה אמיתית.
תודה לך.
בכל סיפור משתפרים יותר ויותר.
הכתיבה, הערות, ניסוח, סימני פיסוק וכו'.
הסיפור נכתב בשנה שעברה ולכן יש הבדל בינו לבין הסיפורים האחרונים שלי.
בכל אופן, אני מעריכה את זה מאוד.