אני שמנה

"נו, שמנה, את עומדת לרדוף אחרינו או מה? אולי רק ככה תרזי ותראי יפה… אה רגע לעולם לא תיהי יפה" זה משפט שרודף אותי עד היום, ואותו גן לא עוזב את נשמתי. כן, הייתי חלשה שמנה. ואני עדיין שמנה- תגידו מה שבא לכם- פנים יפות בטן מחוטבת (שעבדתי עליה קשה) ורגליים מלאות. וזאת ההגדרה של 'שמנה'. כן, ככה זה. ויודעים מה? אוסיף על כך ואומר לכם שבגלל שאני 'שמנה' ואוהבת לקרוא ספרים ('יואו איזה חננה היא') לנגן בגיטרה (ונכשלת בזה) לכתוב one shots כי אני לא יודעת איך להמשיך. לחלום על לשחק מול מצלמה אבל להתבייש. אני אין לי חברים בגלל זה. וכשיש לי, שאני מתאמתת ומדברת מילה או שניים עם מישהי(שלא לדבר אני מתביישת מבנים פי כמה וכמה יותר מבנות) אחרי שנה הן עוזבות אותי. כבר 4 סבבים קרה לי את זה כל שנה זה קרה.
אני חזקה ולא נשברת אני מתאמצת.ההורים שלי נורא אוהבים אותי ודואגים לי. אלו ההורים שלי. לא חתכתי ולו חתך אחד על הגוף שלי ותמיד דאגתי להם. כל מה שרק הצבעתי עליו הם רצו לקנות לי. לעולם לא ארצה להתאבד, זה יכאב לבם מדי. אבל הכאב של החוסר חברים. הכאב שהספר הכי טוב שלך זה הכלב שלך. אין לי עם מי לדבר. אין לי הם מי לשתף. הייתי משקיעה את כל הזמן בלימודים. ואני תלמידה מצטיינת.
זה לא שאני לא רוצה חברים, אני מפחדת לדבר קשה לי עם זה.
אין הרגשה יותר גרועה מזה שאין לך עם מי לדבר ולשתף. ולבלות. ואני רוצה את זה, אבל אני לא מסוגךת. עדיין הסטיגמה של השמנה רודף אותי- גם אחרי שהתחלתי לרוץ ולהוריד שומנים בקצב טיפלתי את עצמי ניסיתי להראות הכי יפה.
ואני לא מצליחה.
אני לא מסוגלת.
לעולם לא אהיה יפה.
כי אני שמנה. ושמנה זה לכל החיים.