אני שונאת את החיוך שלי

אני שונאת את החיוך שלי.
אבל רק כשזה קשור אליו.
אני שונאת את הדרך בה הוא גורם לי לחייך
רק בגלל שהוא שלח לי הודעה או חייך אליי.
אני שונאת את זה, בגלל שבשאר הזמן
אני לא מצליחה למצוא סיבה לחייך.
זאת אומרת, בימינו, הוא הדבר היחיד
שיכול להוציא ממני חיוך, שלא לדבר על צחוק.
וכאשר הוא לא שם לעשות זאת,
החיים מאבדים מטעמם והכול פשוט מונוטוני.
בלעדיו, הכול פשוט חסר טעם.
ולפעמים, הוא הסיבה היחידה שבגללה אני מצליחה לקום בבוקר.
ובגלל זה, אני שונאת אותו.
ואת החיוך שלי.
הם מה שהתחיל את כול זה.
אבל, אין הרבה היגיון בדבריי,נכון?
אבל אלו הם החיים, אוסף מקרים חסרי היגיון.