אני רוצה שתחזרי.. [ אני יותר מאשמח שתתייחסו..]

אני עומדת בצד, עם כולם, שומעת לדברי שבח עליך. ושבח על ה'.
אני מגחכת, בכל זאת האתאיזם אצלי זה כבר טבעי.
אני לא חושבת על כלום. אני ריקנית.
אני מנסה להבין מה אני עושה כאן? בבית הקברות
לפני חודש גם ביקרתי כאן.
כשקברנו אותך. סבתא.
אבל עכשיו. זה פשוט הרגיש לי מובן מאליו.
אני עולה לקבר של סבא. כל שנה. אבל לקבר שלך זאת רק פעם שנייה.
סבתא, את יודעת שזה מרגיש כאלו נפטרת לפני חמש שנים?
אבל מצד שני זה מרגיש כאלו את חיה.
ומצד שלישי אני כל כך מתגעגעת אליך.
אני מטומטמת לא? למה זה כל כך קשה להשלים עם המציאות?
אני מרגישה שהמצב הזה רגיל.
הוא לא נעים, הוא כואב. הוא מעקצץ. הוא גורם לי לתהות. הוא גורם לאבא להיות אחר.
יותר מבוגר במובן הנפשי. הוא גורם לי להשתנות.
מצב אחד ברור: כולנו מבינים. מבינים שלא תחזרי.
אבל למה אני לא יכולה להשלים עם זה?
אני מרגישה כל כך פתטית עכשיו. ולא כי אני כותבת לך מכתב סבתא.
כי אני באמת מצפה שתעני לי.
אבל כולנו יודעים שזה לא הולך לקרות.
את מתה. את לא איתי. את לא מרגישה כלום. לא כואב לך. את לא סובלת. גם לא טוב לך. את פחות מאוויר. אז למה אני מסרבת להאמין לזה?
סבתא, את יודעת, שכל האזכרה אני לא בכיתי? אני יודעת שאת היית אומרת שזה לא נורא שמישהו מת כי ככה החיים. אבל אני גם יודעת שהיה כואב לך.
את יודעת מתי נשברתי? כשעמדתי ליד הקבר שלך. המצבה מוכנה. הצבע השחור עוד טרי.
רק כשקראתי את שמך, את התאריך ואת הגיל. התחלתי לבכות. כשהייתי לבד.
הסתכלתי על הקבר של סבא. שניכם נפטרתם באותו גיל, מסיבות שונות. אבל אותו הסבל.
ראיתי את ההבדל הדרסטי בין הכתב הטרי למיושן. ופשוט פרצתי בבכי.
את יודעת מה אבא אמר לי? שכשכולנו התאספנו בכניסה לבית הקברות, הוא חיפש אותך.
אני חושבת שכולנו עדיין לא עיכלנו. אבל למה אני מרגישה שאת מתה, חיה, לא כאן ושזה טבעי?
סבתא, אני רוצה שתעני לי על השאלות.
אני לא רוצה להמשיך להיזכר בך בחלומות.
אני לא רוצה לראות אנשים שאני בקושי זוכרת שמספרים לי ממך חווית איתי, מגיל קטן.
אני לא רוצה שאנשים יסתכלו עליי כמסכנה, כילדה שלא מבינה כלום.
אבל אני רוצה תשובות
סבתא. לא יכולת ללכת בדרך שלא תכאב לנו?
לא יכולת לפחות למות בצורה טובה ולא מהמחלה הארורה הזאת?
סבתא. הדמעות כבר ממזמן זולגות.
אני רוצה שתחזרי. אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר…