אני רואה את זה באשמה, ואני רואה את זה באלוהים.
אנשים חייבים להרגיש שיש להם כח, שיש להם השפעה. לא במובן של שררה, או שלטון, אלא במאורעות של החיים, אלה הרגילים, ואלה שמשאירים צלקות. אני מסתכלת על העולם, ואני רואה את זה. אני רואה את זה באשמה, ואני רואה את זה באלוהים.
כי ביום הזכרון, כשהאנשים בסרטים אומרים "אם רק לא הייתי מסיעה אותו אל האוטובוס שהוא פספס…"
או "הוא התעקש לצאת למילואים, הייתי צריכה לעצור אותו…"
"אני לא מאמינה שלקחתי לה את החולצה למרות שידעתי שהיא תכעס. אולי היא הייתה נשארת בבית… עכשיו אני לא יכולה אפילו לבקש ממנה סליחה…"
אני רואה את זה באשמה.
וכשאנשים מפרשים חלומות או צמים או נותנים לפתע מלא צדקה או מקיימים תענית דיבור…
אני רואה את זה באלוהים.
כי אנשים חייבים להרגיש שיש מ ש ה ו שהם יכולים לעשות.
הם שוקעים באמונה שאם הם יתרמו כסף להאכלת משפחות נזקקות זה יעזור לאמם להתאושש מהתקף הלב שהיא קבלה באישון לילה.
אני אפילו זוכרת את עצמי חוטאת, בכיתה ד', כשהייתי הרבה פחות מסובכת מהיום. היה שיעור תורה, ולמדנו על תשלום כופר-נפש, והבזיקה בי המחשבה שאם רק הייתי יודעת כמה שנים קודם לכן, כשעוד האמנו שלאבא יש סיכוי, הייתי יכולה להציל אותו.
אבל היום, בכל טקס, בכל תענית דיבור, אני אומרת לעצמי בלב: "מה אתם חושבים לעצמכם? למה אתם מרשים לעצמכם לייחס כזו חשיבות למעשים הקטנים שלכם? אם לא היית מרגיזה אותה היא הייתה חיה היום? אם רק היית צם יום חמישי אחד נוסף, המוניטור היה מתחיל לצפצף שוב?"
אבל אנשים לא מסוגלים לסבול את הרעיון שקרה להם דבר נורא והם לא יכלו לעשות נגדו שום דבר. שאם הם היו יושבים ונמוגים מצער או היו מותחים את מאמציהם עד קצה גבול היכולת, זה לא היה משנה כלום.
הם מעדיפים לחשוב שהיה משהו שהם יכלו לעשות והם לא עשו מאשר לקבל את הרעיון הנורא שפשוט לא היה להם שום דבר לעשות.
וזו כנראה נחמה, אבל זו בעיקר תקווה נואשת. ותקווה נואשת היא כמו מתקן בלונה פארק:
היא מעלה אותך לאט, לאט, ומביאה אותך למקום שממנו אפשר לראות את הנוף הכי יפה, אבל היא עושה את זה רק כדי להצניח אותך חזרה למטה, כמה שיותר מהר וכמה שיותר מפחיד.
ואני לא אגיד לכם שאין אלוהים, שלא תבינו לא נכון. אין לי את הסמכות או את הבטחון שנדרשים כדי לצאת בכזו הכרזה.
אנחנו חיים בעולם שמתנהל על ידי כוחות שאנחנו לא מבינים ולא מכירים. אולי זה הקב"ה האחד והיחיד, אולי אלו שנים עשר אלי האולימפוס ואולי זה גורל אכזר. זה לא משנה. אנחנו קטנים וחסרי חשיבות אל מול כל אלה. נראה לי יהיר במידה בלתי-נתפסת לחשוב שישות כזו תתחשב בכם.
דברים קשים קרו, ודברים קשים עוד יקרו. אני אפול, ואני אקום כי אני ת מ י ד חייבת לקום. יש לי אובדן לכבד. אבל אני יודעת בדיוק איפה הגבולות שלי.
תגובות (3)
לדעתי, ממש ממש יפה.
אהבתי מאוד את הרעיון ואני מסכימה איתו לגמרי.
הקטע הזה יפהפה. הכתיבה שלך מרתקת ומלאת רגש. רואים שאת אדם חכם ועמוק. אני מתחברת עם הכאב והתובנה, שאנו קטנים מול פניי המציאות. אבל הדברים הקטנים האלה שאנחנו עושים כשאנו עומדים עומדים מול המציאות, שהשליטה בה היא אשליה. המעשים כן משנים משהו. כן, זה שנתתי כסף לצדקה או צמתי לא יחזיר את הגלגל לאחור. אולי בזכותי החולים ירפאו ואולי לא. מה שמשתנה זו התחושה האישית שלי. מה שמשתנה זה התחושה של מי שנתתי לו. כל מה שקורה סביבי אמור לעורר אותי. במקום לכעוס על אחותי אני אבין שכל רגע איתה חשוב ועד כמה שזה כואב, זה יכול להיות הרגע האחרון שלי איתה. אין לי שליטה על כל מה שקורה לי. על המעשים שלי יש לי שליטה. על מה שיצא ממני בעקבות מה שקרה.
אני מודה לך על התגובה הרצינית, ואני מסכימה אתך. כתבתי את הקטע בשיעור מרגיז ונסער במיוחד לקראת יום הזכרון. לא הרבה לאחר מכן ראיתי שחלק ממה שכתבתי קצת מוגזם, קצת מתלהם מכדי להציג את התחושות השקולות והאמיתיות שלי בעניין, אבל החלטתי שיש משהו נכון בלהשאיר את הקטע כמו שהוא.