אני קוראת לזה התקף.
בס"ד
זה מתחיל ב 11:30 בערב, אמא כבר ישנה, לי יש עוד כמה עבודות לימודיות למחר שעוד לא הסכמתי לעצמי להתקרב אליהן. אבא כבר אחרי מקלחת, מוכן לשינה.
הוא פונה אליי בעודי יושבת מול המחשב, " לילה טוב" הוא אומר לי.
"מה? ככה? אתם משאירים אותי לבד בחושך?" אני מגיבה לו בציניות משועשעת ובליבי אני יודעת עד כמה זה אמיתי.
"כן, אם האורות הכבויים מעציבים אותך, את יכולה להדליק" הוא אומר, מודע לזה שאני מתעצבת במהירות ונכנס לחדר השינה, שוכח ממני.
אני קמה בסערה ומדליקה אותם, את האורות. ואז, בדיוק אז, אני נכנסת להיסטריה. אני רצה מחדר המחשב אל המטבח, מהמטבח אל חדרי ושוב אל חדר המחשב, כך שוב ושוב. אחוזה בדיבוק אני רצה, מידי פעם צועקת, כועסת. "אתם לא יכולים לישון!" "אתם לא יכולים ככה סתם לישון!" מידי פעם בועטת באיזה קיר בדרך, מידי פעם קופצת במקום בחוזקה. "אתם לא יכולים!" "פשוט לא!" אני נכנסת לחדרי, נעמדת מול המראה, מרימה את חולצתי עד האמצע ושורטת, שורטת את בטני, לאורך ולרוחב, חזק, כמה שיותר חזק.
זה השלב שכבר מתחילות לזלוג מעיני הרכות דמעות, אני רואה עגיל השייך לי בזווית עייני, לוקחת אותו ומעבירה על ידי הימנית, חזק, כמה שיותר חזק.
כשהשריטות האדומות על ידי שורפות אני בוכה חזק יותר. "אתם לא יכולים לישון! פשוט לא יכולים לישון"
אני מתגרדת בחוזקה, מושיטה את ידיי לשערות ראשי ומושכת, חזק, כמה שיותר חזק.
אני בוכה בהיסטריה. מתזזת בין חדרי לחדר המחשב ולמטבח "אתם לא יכולים להשאיר אותי לבד, אתם לא יכולים להשאיר אותי לבד""אתם לא יכולים!"
אני רצה לשירותים, מושכת ערימות של טישו אל אפי המנוזל שמטפטף כמעט כמו עיני. אני ממלמלת ושב ושוב את המנטרה החדשה שלי "אתם לא יכולים להשאיר אותי לבד, אסור לכם!"
אני מתיישבת על המיטה שבחדרי, נתקפת שיעול. למרות שעד עכשיו צרחתי, פתאום אני מפחדת להעיר את אחי הקטן הישן חדר ליד, אז אני מחניקה את השיעול.
רפלקס הקאה פתאומי דוחף אותי לרוץ שוב אל בית השימוש ולהקיא את ארוחת הערב. אני בוכה בהיסטריה בעודי שכובה על רצפת השירותים.
"אתם לא יכולים להשאיר אותי לבד, אסור לי להיות לבד!"
אחרי עוד עשר דקות כאלה שבהן אני מיבבת ומשננת את משפט זה אני מתאפסת, מנקה את הקיא, שוטפת את פי ומייבשת את דמעותיי ואפי.
אני מוציאה טוש אדום, סתם כי אני תיאטרלית ואני מרגישה שזה מה שיבטא את הסערה שבי באופן הטוב ביותר.
התקף אני קוראת לזה, מעידה קטנה ברצף השמחה שהצלחתי להשיג עד כה.
אני פותחת יומן כלשהו, לא משנה איזה, על אף שכל היומנים מלאים כבר לגמרי זה לא מפריע, אני אעשה שכבה ב' לכאב, אני אכתוב מעל האותיות שנכתבו שם בעבר, אותיות שהפכו להיות כבר כל כך סתמיות, כי שום דבר כבר לא משנה כשאני מדממת את עצמי על נייר.
תגובות (2)
היה פה לרגעים משהו אמיתי שפשוט נבלע ונרצח על ידי הניסיון שלך להפוך את הקטע הזה ל:"פרופר" ספרותי. זה מעצבן כי לא צריך. וזה גורע. וזה גרם לי להשתעמם ולרפרף ולא להאמין לך יותר. אבל היה שם משהו.
לצערי, סיפרתי כאן על מקרה אמיתי שקרה. לא היה כאן כל נסיון להפוך את זה למשהו ספרותי. ומכיוון שזה קרה במציאות אני חושבת שאפשר לקרוא לזה אמיתי לגמרי, למרות שעל הכתב כנראה זה לא היה נראה כך. תודה רבה על ההערה!