אני פחדנית.

אני לא יודעת מה אני רוצה כבר.
הוא מדהים, באמת שכן.
הוא מצחיק והשיחה זורמת ממש, ואני מרגישה שהוא מתחיל להתאהב בי. את האמת, שגם אני כבר לא ממש יכולה להישאר אדישה אליו…אבל, זה שוב קורה. שוב אני מתחילה לשקשק שזה נהיה רציני. שוב אני רוצה להרוס הכל. שוב אני רוצה "לפרק את כל החבילה", ולגמור את זה. הוא רוצה לראות אותי, ואני לא רוצה. אני לא מבינה למה אני כזאת ילדה קטנה, ולמה אני פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת. אני באמת רוצה את זה. אני באמת רוצה להיות מאושרת. אני רוצה להיות נאהבת, ואני יודעת שבתוך תוכי, אני גם רוצה לאהוב. אז מה הבעיה שלי? למה אני חושבת כל כמה דקות על לשלוח לו הודעה שזה כבר לא "מתאים" לי, או גרוע יותר, לשקר ולהגיד לו ש"גיליתי" עליו משהו שלא אהבתי, ולהפיל את האשמה עליו. זה תמיד קורה לי. אני רוצה שישקרו לי, אני רוצה שיבגדו בי, אני רוצה לריב, בשביל שתהיה לי סיבה ממשית לסיים כל מערכת אינטימית. בשביל שאני לא ירגיש אשמה. בשבילי שתהיה לי הזכות לגמור את הקשר מבלי שאני אדע שהמניע העיקרי, היה הפחד.
אני באמת לא מבינה מאיפה התחילה הבעיה הזאת אצלי בכלל. אני מנסה לנתח אותה, וזה פשוט קשה מדי. אולי אני מרגישה שאני לא ראויה שיאהבו אותי? אולי אני לא מסוגלת פיזית להיות נאהבת, והתאים אצלי בגוף נבנו אחרת, והחרדה שלי מאהבה, היא בסך הכל תגובה ביולוגית בלתי נשלטת? אולי עד שאני לא אקבל את עצמי, אני בחיים לא אוכל להיות במערכת יחסים בריאה? או בכלל, מערכת יחסים? אני כל כך מפחדת מהקרבה, מהאינטימיות. אני פשוט יודעת שאני אפשל, ושמתישהו אני אהרוס הכל, והוא יבין שאני לא טובה מספיק בשביל להיות ראויה לאהבה שלו. ואז הוא ילך. ואז אני אפגע.
הפחד בולם את כל ההתרגשות, השמחה, היתרונות שבאהבה. הוא לא נותן לי לראות את המצב בזווית חיובית, והוא פשוט סוגר עלי.
אני מדברת עם כל כך הרבה בנות שפשוט לא חושבות על דברים כאלה. הן פשוט מתנשקות, פשוט זורמות. אני כל כך מקנאה בהן. אני מקנאה בזה שהן לא מתנתחות כל דבר, ולא נלחצות. אתה יודע מה? לא, אני לא חושבת שהן שרמוטות כמו שהרבה אומרים. אני חושבת שהן אמיצות. בחיים לא יהיה לי קמצוץ מהאומץ ומהביטחון העצמי שיש להן. הלוואי שיכולתי פשוט ללכת לראות אותו, או להזמין אותו אלי. אבל אני פחדנית. אני משקשקת מכל כך הרבה גורמים שהלב שלי כבר לא יכול לעמוד בזה, והוא מתחנן בפני שאני אפסיק. שאני אפסיק לגרום לו לאהוב אותי. אבל אז מה? מה יהיה אחרי? מה יהיה עם מי שיהיה אחריו? ואחריו? אני אמשיך להתנהג ככה? אני אמשיך להרחיק אותי מבנים שבסך הכל רוצים אותי בקטע רומנטי? אני לא מבינה. בנות אמורות לאהוב את זה שבנים רוצים אותן, ובשבילי, זה פשוט כמו גידול המורכב מפחד, מרגשות אשם, ומלחץ, ויושב לי על החזה, ומדכא את השלווה הפנימית שלי.
אהבה בשבילי זה לחץ.
תסלחו לי, אבל אני לא יכולה להאמין שמישהו באמת רוצה אותי. במיוחד הוא, שנפתחתי אליו ברמות לא נורמאליות, והייתי מאה אחוז עצמי ( רק בגלל שבהתחלה לא ראיתי אותו בכלל כפוטנציאל רומנטי), עדיין רוצה אותי, ומאוהב בי. הרשתי לעצמי להתנהג איך שבא לי, וזה היה כל כך קל. הרגשתי משוחררת, הרגשתי אני. והוא אהב את זה, והוא אמר שאני מיוחדת, ושאני שונה מכל הבנות שהוא מכיר, ו…וזה טוב מדי. אני לא מסוגלת לקבל את זה. זה טיפה מזוכיסטי, אבל אני פשוט לא יכולה, אני פחדנית.