אני עצמי ואנוכי

הייי , שמי שני ,
אני אחרי צבא ובמשך שנה אחרי השיחרור אני לא מוצאת את עצמי כמו שרציתי כמו שכל אחד עושה, אני חשבתי שאם אני ימצא עבודה ויתחיל שיעורי נהיגה ויהיה לי רישיון זה יגרום לי להרגיש מספיק בוגרת, אבל זה לא.
אני חייה אצל הורים כמו כל אחד בגילי אחרי הצבא .. בתקופה שלנו לשכור דירה זה עלויות מטורופת!!
אחרי שמצאתי עבודה בבית מלון היה תקופה די קשה ומתאגרת עבדתי בתור מלצרית בחדר אוכל ובלובי המרכזי הכרתי כמה אנשים נחמדים והרגשתי די טוב שהיה לי את אופציה לעזור לאנשים ולתת להם חיוכים למרות שהחצאית שלבשתי הרגה אותי -אחד מהמסקנות שלי שיצאתי מהמלון שאסור לי ללבוש חצאיות שצריך להוציא אותם מהחוק !! אז התפטרתי משם מהמלון מהמון סיבות היה קשוח עם המנהלים והעבודה הייתה ממש פיזית בשבילי לא יכולתי. ואחרי זה כמה חודשים שלמים שחפשתי עבודה בכל חנות ומסעדה, ואז מצאתי אני עובדת בחנות נעלים בקניון הקרוב לביתי כבר חצי שנה, עם כל הבעיות שהיו לי בהתחלה כי אף פעם לא עבדתי במכירות או בחנויות חוץ מבמלון זה די היה חדש לי עבודה.
אבל עד היום אני מודה לאלוהים שמצא לי את המקום הזה ואני עובדת שם כי יש לי איפה להיות , אני אוהבת לדבר עם אנשים , לעבוד עם חברי לעבודה , המנהלת ממש נחמדה וטובה עלי .
מיד אחרי זה החלטתי שאני צריכה להירשם לקורס פסיכומטרי -התחלתי את הקורס בצפיה והמון התרגשות כי אף פעם לא אמנתי שזה יקרה שאני בכלל מסוגלת… ואמת … די צדקתי לא עמדתי בזה לא הצלחתי לא חשוב מה היה ולמה החלטתי אבל בסוף לא עשיתי את הבחינה ..תקראו לזה פחד ממתמטיקה או חוסר ביטחון מעצמי אבל לא חשוב פשוט לא עשיתי.
היום אני יושבת מול המחשב ומנסה לברוח מהמציאות עגומה ועלובה אבל לא מצליחה כי היא מולי אני מבינה שלא עשיתי פסיכומטרי וכרגע מה שיש לי ביד זה המקום עבודה ולסיים שיעורי נהיגה.
אני יודעת שזה לא חיים מעניינים וזה לא מרגש אבל אין לכם מושג כמההה עצבים בגוף וכמה רעידות ומועקות מהעובדה שאתה לא מוצא את עצמך שאתה לא יודע מה לעשות כמו כולם כמו החברים שלי.
אני רוצה להתחיל את החיים שלי ואני רוצה להנות ולשמוח , ללמוד ולהיות כמו כולם.
לא ממש כמו כולם..אני רוצה את הדרך שלי אבל שהדרך תתחיל כבר ושאני יתחיל לצעוד בתחושה טובה .