אני עפה בתוך כלוב

התחלתי לתהות האם אני מתנהגת בדרך הנכונה. האם החיים שלי מתנהלים כמו שצריך. האם לא הלכתי לאיבוד בין כל האפשרויות והכיוונים, ופניתי בפנייה הלא נכונה. אני מרגישה התקדמות, אני מרגישה את מגמת העלייה, אבל אני לא יכולה להתעלם מהשבריריות של שינוי חיובי זה. אני ממש יכולה להבחין במשברים שבפתח, משברים שהולכים להוביל אותי לאותו מקום מוכר ואפל שביקרתי בו שנים.אני עדיין חוששת, עדיין חשה בסכנה שבפתח. אני מודעת לעובדה שהשיפור הוא זמני,רגעי, ויגמר ברגע שמשהו פצפון ושטחי ימוטט פעם נוספת את הדימוי העצמי הנמוך שלי. אולי אני כבר לא יודעת לזהות מהו טוב? אולי שכחתי איך זה להרגיש חוסן אישי מסוים? אולי אינני מסוגלת להאמין שהוא באמת אוהב אותי, למרות שהוא רואה אותי כל יום בבית ספר. למרות שהוא השיב את תשומת ליבו לרגלי הקצרות והשריריות, לעורי השומני והמחוספס. למרות שהוא הסתכל לי בעיניים. מדוע קשה לי לקבל , מדוע קשה לי להודות שהכל בסדר,? הרוח של האקס כבר לא בוערת לי בחזה, וההשתוקקות אליו פוחתת כל יום ויום. אני כבר לא רדופה, כבר לא מביישת, כבר לא צריכה לעמוד ולציית לסטנדרטים השל הקונצנזוס, סטנדרטים שאף פעם לא באמת האמנתי שאני יכולה לעמוד בהם. אני חופשיה בין כותלי בית הספר. אני עפה בתוך כלוב שהחברה בנתה לי. נכון,זה כלוב, אבל אני עפה!אני באמת עפה, וזה מה שחשוב. אני מפחדת להישבר, אך אני לא נותנת לזה לעצור אותי. אני חוששת להתעורר, אך עדין נרדמת לאותה מציאות כל לילה.