אני נערה,לא זקן סיני בן 100.

אומרים שזיכרונות צריך לשמר.
אומרים שצריך ללמוד מטעויות.

אם זה זיכרון מר,הוא יכה בך שוב ושוב…
גם אם לא עשית את הטעות הזו שוב.

הזיכרון המתוק ההוא, שאתה רוצה לזכור לתמיד, אף על פי שאתה יודע שאתה תשכח אותו אחרי כמה שבועות,הולך ולוקח איתו את ההרגשה החמימה, המשחררת ההיא שהרגשת כאשר היית במקום ההוא ובזמן ההוא.

אומרים שלא צריך לחיות בעבר.
שזה בא והלך.

אם כל האנשים היו מסתכלים רק קדימה,
איזה מן עולם היה לנו אז?

ואם אני כן רוצה לחיות בעבר?
לזכור את כל הרגעים השמחים והעצובים כאילו הם קרו לפני דקה?

בעבר, כל הזמן היו אומרים לי:"תתבגרי כבר!"
זהו. התבגרתי.
ועכשיו אומרים:"למה את לא מתנהגת כמו האחרים? מידי פעם אני שוכח שאני מדבר עם נערה בת 15 ולא עם זקן סיני בן 100."

כי זה מה שרציתם,לא?
ילדה שלמדה מטעויות כך שהפכה לילדה טובה ירושלים? עם מוח בן 15 אבל ההרגשה של בן 90?
ילדה שהתבגרה בכמה עשורים בבת אחת?

טוב, תודה לך הסביבה הנחמדה שגידלה אותי.
כי בזבזתי עליכם את הילדות היקרה שלי.