מצטערת על הכל

היי, אני א. אנונימית וזה הסיפור האישי שלי…
לפני כמה חודשים, עשיתי טעות. את הטעות שלי, לא שיתפתי עם החברים, עם ההורים, המשפחה או כל אחד אחר. שמרתי את הטעות בלב, בתוכי, והרגשתי רע עם עצמי.
ההורים שלי הרגישו שמשהו קורה לי, לילה אחד אבא שלי שמע אותי בוכה, הוא דאג ושאל 'מה קרה' ופשוט שיקרתי לו בעיניים ואמרתי שאני נלחצת ממבחן…
אחרי חודש ההורים שלי גילו את הטעות, הרגשתי שאני עומדת להתמוטט, הם לא הבינו מה עובר עליי. קיבלתי הזדמנות שנייה מהם.
עברו חודשיים בערך, פחות או יותר. וחזרתי על אותה טעות. ההורים שלי בהתחלה לא ידעו אבל הרגישו שוב שעובר עליי משהו. אחרי כמה זמן הם גילו שוב את הטעות. כשהם גילו בפעם השנייה את הטעות הזו רציתי באותה שנייה למות. ההורים כעסו, אני בכיתי. ההורים צעקו, אני רעדתי. ההורים התאכזבו ממני, כך גם אני התאכזבתי מעצמי.
במשך שעה בערך, ישבתי על הספה, רעדתי. בכיתי. הפעם זאת לא הייתה רק הרגשה, לגמרי התמוטטתי. רציתי לחנוק את עצמי ולמות. שאלתי את עצמי למה עשיתי את זה. למה חזרתי על אותה טעות. למה פספסתי את ההזדמנות השנייה שלי. התשובה שלי הייתה כזו – 'אני טיפשה, פשוט טיפשה'.
אמא שלי אמרה לי שהיא לא יודעת אם היא מכירה אותי. אבא שלי אמר שהוא לא בוטח בי יותר. וההורים שלי לא האמינו בי ואמרו שההחלטות שלי שגויות.
כשנרגעתי טיפה אבא שלי ישב איתי, הסביר לי שהוא אוהב אותי בלי קשר לכלום. אבל שזה לא מצדיק את המעשים שלי ושהוא עדיין כועס עליי.
נכנסתי לדיכאון. התרוצצו לי מחשבות בראש. כל מיני מחשבות שלא קשורות האחת לשנייה. וכך זה ממשיך עדיין מתרוצצות לי מחשבות בראש…
המון דברים גרמו לי לעשות את הטעות הזאת. הרגשתי שהחברה מנצלת אותי. כשהייתי זקוקה לעידוד, עזרה, תמיכה, אהבה, חיבוק לא קיבלתי. קראו לי מעצבנת, מציקה למרות שלא חשוב לי מה חושבים עליי וכד'… אבל כל הסיבות הללו לא מצדיקות את המעשים שלי.
את הטעות שלי אף אחד לא ידע, היא לא תצא מפי. עכשיו אני צריכה לרכוש את הביטחון והאמון של ההורים שלי בי מחדש. אני מסכימה לגמרי עם ההורים שלי אני לא מצפה שיהיה להם קל לרכוש את האמון בי מחדש. אני לא מאשימה אותם אני מאשימה רק את עצמי. קיבלתי הזדמנות שלישית. הבטחתי לעצמי שאני לא אחזור על הטעות הזו ואם כן, כנראה אני באמת טיפשה. אחרי המקרה אני הרגשתי שההורים שלי ואני התרחקנו. סליחה על המשפט אבל – הרגשה 'חרא'…

מצטערת על הכל