אני מצטערת, כלכך מצטערת!,

היה לי טיול לפני חודש, חלמתי עלייך,
חלמתי שאת יושבת על הספה בבית של סבתא נילי, הבת הבכורה שלך,
את ואמא ישבתן ודיברתן,
נראית טוב, כמו לפני המחלה,
הפאה לא הייתה, זה היה השיער השחור כמו פחם שלך, 'הטבעי',
קפצתי עלייך בחיבוק,
בכיתי,
כמו שבכיתי בלוויה, ובגילוי מצבה, ובערך כמו בכל ערב,
חיבקת אותי בחזרה אף על פי שלא הבנת למה אני בוכה,
התחלתי להגיד לך כמה אני שמחה שאת פה, שחזרת,
שאלתי איך זה ייתכן, שנייה לפני לא היית פה ופתאום את פה,
כמו חדשה, ישר מהעטיפה מה שנקרא,
אף אחד לא הבין מה קרה לי,
הרגשתי מוזר,
כולם נעצו בי מבטים, כאילו אני משוגעת,
כאילו שזה מוזר שהתגעגעתי לסבתא שלי שלא ראיתי כבר המון זמן,
ואז נפל לי האסימון, בחלום את אף פעם לא עזבת,
תמיד היית שם,
המבטים של כולם הקפיאו אותי, עמדתי במקום,
אפילו מנור, אפילו המבטים שלו כאבו לי,
אבל הכי כואב היה המבט שלך, הסתכלת עליי כאילו אני משוגעת,
כאילו הרגע יצאתי מבית משוגעים,
הרגשתי חנוקה,
רציתי באותו רגע ללכת לבכות למישהו,
כמו שבדרך כלל הייתי עושה כשהיית פה, הייתי מדברת איתך,
לפעמים גם עם מנור וים, אבל גם הם נעצו בי את אותם מבטים,
כולם עמדו סביבי,
הרגשתי נורא,
התעוררתי, גם מהפנס של שותפתי לאוהל,
אבל בעיקר מהחלום המזוויע הזה,
מכל הסיוטים שלי, זה היה הנורא מהם,
כאילו שיחקו בי, בך, בחיים שלך,
זה נורא,
לפעמים החלום הזה חוזר אליי ואני מתפרקת,
מתפרקת לכרית בחדר או למחברת שהקדשתי לך,
אגב עוד מעט היא כבר נגמרת ואני אצטרך חדשה,

יש בתוכי הרגשה ריקה,
כאילו חלק נכבד מהלב שלי הלך איתך,
אני מחייכת לעולם ומראה שהכל טוב,
אבל בפנים הכל שבור,
כאילו מתקיימת מלחמה בגוף שלי,
מלחמה שלא תסתיים,
אף פעם! כי תמיד את תהיי חסרה,

אני מצטערת,
אמא אמרה לי שאת לא נראית טוב,
שעדיף שאזכור אותך חזקה כמו שהיית,
שאזכור אותך יפייפייה כמו שאת!
אמרתי לה שאת תמיד יפה בעיניי תמיד, שאת האדם החזק ביותר שאני מכירה,
לא רק פיזית, נפשית,
עליתי לחדר שלך, הסתכלתי עלייך שוכבת שם,
חסרת אונים,
מכורבלת בתוך עצמך, מכוסה מכף רגל ועד ראש,
אמרתי לך היי,
סבתושקה,
כמו שכולם קוראים לך,
אמא, סבתא ודליה גיחחו מתחת לדמעות,
את לא הגבת, הסתכלת עליי בעינייך החומות הבורקות,
זה היה יומיים לפני, לפני שקרה מה שקרה,
הרגשתי שזה לא מספיק, הייתי צריכה לראות אותך שוב,

אני מצטערת,
אני מצטערת שבגילוי המצבה סבתא הייתה צריכה לקרוא במקומי את מה שכתבתי,
אני מצטערת כלכך,
הדמעות חנקו את גרוני, כל היום לא דיברתי,
לא אכלתי, לא שתיתי,
לא יכולתי,
לא הייתי מסוגלת,
אני מצטערת סבתא, אני כלכך מצטערת,
אני כלכך אוהבת אותך,
אני מתגעגעת אלייך ולאוכל המדהים שלך,
ולחיבוקים שלך, ולנשיקות שמעבירות כל כאב,
דווקא עכשיו אני כלכך צריכה אותך,
אני צריכה שאת תשתמשי בחושי הד"ר פישר שלך,
שתגלי בעזרתם מה יש לי,
אני כל הזמן בוכה שכואב לי,
זה כלום לעומת מה שאת עברת,
בלי להתלונן, בלי לומר מילה,

ב י"א לחודש אדר, תענית אסתר,
זה יהיה חודשיים שאת לא פה,
וזה כבר חודשיים יותר מדיי!,

את יודעת, היום בבית ספר שאלו אותי למה אני מסתובבת עם צעיף שכתוב עליו roma,
למה הוא תלוי לי על התיק,
למה אני לא מורידה אותו,
אם לא נמאס לי ממנו כבר,
איך אני אוריד אותו? איך?
זה את קנית לי, את נתת לי אותו,
אני לעולם לא אוריד אותו, הוא הולך איתי לכל מקום!
והוא ימשיך ללכת איתי לכל מקום,

סבתא,
יש לי בקשה אחת,
רק אחת,
תזרזי את הזמן, שאני אוכל לפגוש אותך כמה שיותר מהר,
אני מתגעגעת ברמות שמילים לא יכולות לתאר,
אני צריכה חיבוק שלך,
נשיקה,
משהו,
סבתא,
רק מילה אחת,
רק משהו אחד קטן,
בבקשה סבתא, בקשה אחת,
תזרזי את הזמן, את התהליך המייגע הזה!
בבקשה ממך סבתא, בבקשה..

עד כמה שנינה נשמע רחוק, זה לא! ממש לא! את אמא שנייה, לא, את אמא, ענבל היא האמא השנייה, את הראשונה, תמיד היית ותמיד תהיי ♥

אני מצטערת סבתושקה, אני כלכך מצטערת!