אני מנסה, אבל נופלת

לפעמים עולה בליבי המחשבה-לא קל להיות אני. המחשבה הזאת נמצאת מן הסתם אצל כל אדם ואדם וכל אחד נתקל בה במקום כלשהו בחייו. אבל זה נכון. הרבה אנשים חושבים שהצרות שלהם גדולות משל האחרים, אבל אין שום דרך להשוות. ואני…עם כל הלחץ מהלימודים, אין חברים, המשפחה, הבעיות שאני מוצאת ללא הרף בעצמי…איך אפשר ללמוד לחיות עם זה?

כולם מסביבי חיים את חייהם. ואילו אני תקועה ביניהם. זה נדמה כאילו כולם מתקדמים ואני נשארת מאחור, לבד. הרבה דברים קורים כל יום, והרבה אנשים מתים בכול דקה. ולחשוב, לחשוב שאני מסוגלת לחיות ולרצות, להאמין ולקוות, זה לא מובן מאליו. מה כבר נשאר לי לעשות? כדורים, פסיכולגיות, פסיכיאטר, עוד כדורים ועוד עידודים שלבסוף כמובן נזרקים לתהום.

כל המאמצים שאני משקיעה יורדים לטמיון. כל כך הרבה ימים, אבל מילה אחת, ואני נפגעת. לא נשאר לאן לפנות, לא נשאר אל מי לדבר. כל כך הרבה בעיות, כל כך מעט פתרונות. ועוד בלי חברים. זה אומר ללכת לבית הספר, לשבת בכיתה ולשמוע מה עושים כל האחרים. איך הם משחקים ביחד, מבלים ביחד, מדברים, מקשקשים. ואני בצד. פשוט בצד, לבד.
כשאני רואה אחרים רבים עם חבריהם, אני חושבת-צרות של עשירים. כי כל אחד עשיר אם יש לו חברים. אני מקווה ומתפללת כל יום לכך שאתווכח עם חברים. אבל איך? אין לי חברים להתווכח איתם. כל יום אני כותבת, מתכננת עלילות, על אנשים עם חברים, משפחה וגם כוחות. כי אף אחד לא יתעניין בדמות בלי חברים.
בבית ספר אני מסתכלת על המבחנים, רואה בליבי כמה הם לא נכונים. שואלים אותנו מה טוב באירוע כזה או אחר אבל לא נותנים של הגדרה של טוב לפעול לפיה. אומרים לנו למצוא דברים רעים במלחמה מסוימת, אבל מניחים מראש שהמלחמה הייתה רעה, כיוון שמצפים מאיתנו לשפוט מצד אחד.

ומה עם כישרון? כמה כישרון שווה? בשבילי הרבה, אבל אם יהיו לי חברים לא אצטרך אותו. כל יום בלי חברים זה עוד יום של כתיבה, מוזיקה, קריאה ועוד כתיבה, כי אין אף אחד ללכת אליו, אין שום מקום לברוח אליו.
כתיבה היא מפלט. אני בטוחה שלא רק בשבילי, אלה גם בשביל אחרים. כשכותבים, אפשר לדמיין דברים שלא באמת קורים. אפשר לדמיין דמות כמוך, רק עם חברים. הראש כל כך עסוק בעלילה ותיאורים, שלא נשאר בו מקום להתאבל על חיסרון בחברים, על ציונים יחסית גרועים ועל משפחה שלא יודעת להבין.

אנשים כמוני כמובן קיימים, במקום כלשהו בעולם גם הם מחפשים אותי. ואולי זו תקווה כוזבת, אולי אני סתם מבקשת, מתחננת. אבל לאבד את התקווה אומר להפסיד במלחמה. וכמה שהכאב גדול. כל ידיעה נכונה וקשה, כל מילה קרה ונוקשה, כל ציון גרוע על דף, כל רצון מתחנן שנרדף.
כל דבר כזה שובר אותי יותר. עם כל דבר כזה אני נופלת יותר. כל כך מעט בקשות, כל כך הרבה אכזבות, יום אחד גם אני, חזקה ככל שאהיה, אפול. לתוך תהום של חלונות סגורים, לתוך עבר שכואב להדהים, אל מילים שנושכות את ליבי, לתוך עתיד שקורע את עורי.

ואני? אני מנסה. מתאמצת, מתכננת. מבקשת, מתעצבנת. כי באמת שלא ביקשתי כל כך הרבה. רציתי דבר אחד. במשך יותר מ7 שנים. ולא קיבלתי אותו. וכל מה שאני מסוגלת להבין מזה הוא שכנראה לא מגיע לקבל חברים. כנראה שנועדתי להיות לבד. יכול להיות שאגרום לאחרים סבל בכך שאתחבר איתם, לכן אין לי חברים.

אבל התקווה…היא דבר אכזרי. וכל יום אני ממשיכה לקוות, מתעקשת לנסות. אבל עם כל המאמצים, התכנונים, הלחצים…מילה אחת כל כך כואבת, נכנסת לליבי ואני נשברת.