אני לעצמי.

מידי פעם אני רואה אותה משתקפת במראה, היא לא מה שהיא עכשיו. היא שונה, אחרת, מוזרה, הנערה הזאת. היא, היא התבגרה. היא לא מה שהיא עכשיו, היא שונה יותר, לא חלקה וזורמת עם מה שהחיים מצבים אותה. עכשיו היא דיי אחרת. חושבת פעמיים לפני כל דבר, לא עושה שטויות לא מחפשת יהלומים של כיף. שקועה בעצמה, מנסה ליהנות. זאת שהשתנתה זאת-אני.
יש לי חור באמצע החיים שלי, ריקנות לא מוסברת. יש לו רצון משלו ושאיפות, והוא מחפש כל הזמן איך להתמלא. הוא לא בררן, החור הזה. וכשאין לו מה לאכול, הוא אוכל אותי. בדרך כלל אני אוהבת כאב, אבל הכאב הזה קצת גדול עלי. אני מסתכלת הצידה ומחכה שהוא ייעלם, אבל הוא לא נעלם. אפילו כשאני עוצמת את העיניים הכי חזק שאני יכולה, עדיין הוא שם, דורש את שלו. פעם חשבתי שאם יהיה לי משהו, שאם אני אהיה משהו, אז אולי אני אצליח להיות שמחה. והנה עדיין הכל נראה לי כמו איזו בדיחה עצובה. שום דבר לא יכול להמשך לנצח, למה ? כי אנשים לא יודעים לשמור על דברים יותר מידי טובים , כמה? עוד שירים אצטרך להוציא כדי להסביר אתה מה שמתחולל אצלי, בלב. עמוק בפנים.
הגשם החל לרדת, כאילו והשמיים בוכים יחדיו אתי, למעני.. אבדתי את נשמתי ,האם אני באמת שלמה עם כך? האם אני סתם מדמיינת שחיי הפכו למשעממים?
בזמן האחרון, אני נוגעת לא נוגעת, ואם נגיד את האמת, אני הולכת ומשתגעת. הכל מסתחרר, נהפך לכלום מרגישה שבסוף לא יצא ממני דבר. רק עוד אחת מיואשת חסרת מילים.