אני לא מבינה אותך
האם אפשר לראות את האופי האמיתי של בן אדם דרך המסכה שהוא שם על עצמו? האם אפשר למצוא תא הנטייה האמיתית של ליבו למרות כל ההגנות שהוא הציב לפניו?
אני רואה אותך. אני רואה ומתבוננת בך כל יום. אני שוברת את הראש, קוברת את עצמי בספרי פסיכולוגיה, ועדיין לא מצליחה להבין אותך.
כל אחד שמביט בך היה רואה נערה יפה. נערה שצוחקת מכל דבר טיפשי שלא צריך לצחוק עליו. במילים אחרות-נערה מודרנית. נערה שאפשר להתחבר אליה.
אבל לא תמיד היית כזאת.
אני זוכרת איך פעם היה אפשר לדבר איתך, היה אפשר לדון איתך בבעיות של אנשים אחרים בלי שתצחקקי עליהם כאילו הן דבר טיפשי שלא צריך לחשוב עליו ברצינות. פעם, לפני לא כל כך הרבה זמן, הייתי שופכת בפנייך את כל הצרות שלי, ואת היית מקשיבה ועוזרת. היינו משחקות ביחד שש בש, או שחמט, כי את היית חכמה.
וגם היום את חכמה. אבל מדוע את מנסה להסתיר את זה? איך בדיוק את מצליחה להיות גם חברותית ושטחית וגם חכמה? זה מבלבל את כל ההנחות שהנחתי לגבי שני אדם.
את מבינה, תמיד האמנתי שיש בעולם אנשים חכמים שמבינים את הצרות של העולם. ההתחממות הגלובלית, מחסור במקום ובמשאבים וכולי. ובצד השני, חשבתי שיש אנשים שטחיים שכל מה שמעניין אותם זה טיקטוק ואינסטגרם. שלעולם לא יגיעו לשום מקום כי אין להם מספיק שכל בשביל זה.
אבל אז את השתנית, ובכך שינית את התפיסה שלי לגבי כל כך הרבה דברים.
אני פשוט לא מבינה אותך. איך את מצליחה להיות גם מצחיקה וגם חכמה? גם שטחית וגם חכמה? כל הדברים שחשבתי לגבי החברה האנושית התהפכו פתאום. לפתע אני רואה את כולם באור אחר, תוהה האם יכול להיות שגם הם מסתירים את האני האמיתי שלהם. אבל כל כך קשה לראות.
אני מסתתרת בין ספרים, מוזיקה וכתיבה. ואילו את חיית כל חייך מאחורי חברים. חברים שעכשיו אני מבינה שהם לא באמת ברמה שלך, היות והצלחת לעשות כל כך הרבה דברים מיוחדים.
שנים שאני מביטה בך, ופשוט לא מבינה. בשבילי, את נדמית שיצור שלא שייך לעולם הזה. אני מקנא בך. אני הייתי נותנת הכול כדי להיות כמוך. חכמה ומצחיקה ומוכשרת וספורטיבית, וכל זה יחד עם העובדה שאת יודעת להיות שטחית כשאת רוצה. זה פשוט לא מתחבר.
כל כך הרבה זמן האמנתי שיש בעולם שני סוגים של אנשים- שטחיים וחכמים. ועכשיו את כאן, ובלגנת את כל מה שחשבתי שאני יודעת לגבי בני אדם.
פעם היינו חברות טובות. אבל את השתנית והתרחקנו. אני נשארתי פחות או יותר אותו דבר, אבל את הפכת לאידיאל שלי. אני רוצה להיות מישהי כמוך. מגניבה וחכמה ומצחיקה ומוכשרת, אך בו זמנית חברתית. אבל זה לא נראה כמשהו מציאותי. כאילו את חייזר או מלאך שירד ארצה לכדור הארץ.
כל כך הרבה עברנו ביחד, ועדיין אני לא מרגישה שאני מכירה אותך. אני לא חושבת שמישהו באמת מכיר אותך. כל כך הרבה מסכות את שמה על פנייך, שאי אפשר להבין מתי את אמיתית ומתי לא.
אני לא יודעת מה את, אני לא מבינה אותך. אבל אם היית רואה אותי, באמת רואה אותי, ונמצאת לידי, כמו פעם…אני לא חושבת שהיה לי אכפת מה את באמת.
כי היית לידי.
תגובות (1)
נשמע שזו הייתה חברה הכי טובה או שזו אחותך, והיא השתנתה לנגד עיניך. גם לי זה קרה עם מישהי שהייתה קרובה אלי שנים. אני חושבת שהכי חשוב זה שתישארי נאמנה להשקפת העולם שלך, היצירתית והעומק אני מתכוונת. אינטליגנציה רגשית גבוהה לא ניתנת במתנה לכל אחד, והיא דבר שאפשר להפיק ממנו כל כך הרבה.
הזדהיתי עם זה שכתבת ששנים חשבת שחכמה ושטחיות לא הולכות יחד, גם אני הופתעתי לגלות בנות חכמות מאוד ואדישות כלפי המתרחש בו זמנית וזה ממש תעתע את הביטחון שלי.
יחד עם זאת הבנתי שאני חייבת ללמוד לקבל את עצמי, השאיפה להיות מישהי שהיא לא אני (אדישה כלפי המתרחש), גם אם מהצד נראה שזו מי שנכון להיות, רק גרמה לי לסבל ובסופו של דבר הייתי נשברת וזה היה יוצא בצורה חזקה יותר.
יתכן שבאוד כמה שנים או פרק זמן כלשהו אותה אחת תיזכר כמה היא הייתה יכולה להיות כנה לידך, ותאהבי אותה גם אם היא לא תעלה את התמונות הכי יפות לאינסטגרם ותצלם סרטונים מוצלחים לטיק טוק.