אני לא יכולה יותר

"את לא בסדר", הקול אומר בראשי.
"את טיפשה. המקום הכי גבוה שתגיעי אליו הוא עבודה בפיצריה".
"את בזבוז של מקום ואוויר".
"לעולם לא תמצאי חברים".
המילים מסתחררות לי בראש. חלקן אמיתיות, חלקן לא. את חלקן קל מאוד לדמיין, כי המציאות לא רחוקה מהן.
נמאס לי, פשוט נמאס לי שכולם מביעים דעה על החיים שלי. הם לא מבינים כמה הם פוגעים? כמה זה כואב?
אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות ולשגשג, אבל איך אני יכולה כשאף אחד לא מאמין בי? אפילו אני לא מאמינה בי, לא אחרי כל המילים הפוגעות שכולם מסביבי אומרים.
אני רואה. רואה איך אתם בלעדיי. אתם שמחים. אני מורידה את השמחה, אינכם רוצים אותי בסביבה.
ואני מנסה. אני מנסה כל כך חזק לומר לעצמי שזה הכול שטויות. שזה לא נכון! שאני מקסימה ונהדרת ומצחיקה ו…אני לא מסוגלת להאמין בזה, לא משנה כמה אני מנסה.
כי זה דבר אחד לחשוב משהו על עצמך, ודבר אחר לשמוע את זה מאדם אחר. ואני שומעת. כל יום. כול שבוע אני שומעת את הדעות שלכם עליי. ולהגיד את האמת, אני מזמן התחלתי לחשוב שאתם צודקים.
אני באמת רוצה לשמוח. אבל זה מאוד קשה כשכולם סביבי אומרים דברים כאלה.
"הלוואי שתמצאי משהו מועיל לעשות עם עצמך, כדי שלא תפריעי לי!"
"זה לא המקום בשבילך, עדיף לכולם אם תעזבי".
ואני רוצה לצעוק: "אולי אתם צודקים! אולי אני באמת לא אמורה להיות פה! אבל למה אתם חוזרים על זה? הבנתי את המסר, אני לא בסדר".
וכמו שאמרתי, אני מנסה.
אבל זה קשה מאוד להאמין בעצמך, כשכולם מסביבך מסבירים לך שאת לא צריכה. זה קשה לשמוע את המילים האלה, ועוד יותר קשה לחשוב עליהם.
כי את רובם אני המצאתי. אבל כמה אפשר לדמיין מעבר למילים- "לא יצא ממך כלום?", אי אפשר.
וזה כואב. המילים הן כמו מסמרים הננעצים בעורי, חודרים אותו ומתקדמים לעבר ליבי. הצעקות הן כמו סכינים החותכות את תקוותי.
ועם כל אלה, אני פשוט לא מסוגלת להתמודד.