אני לא יודע מה לחשוב על יום הזיכרון

אני לא יודע מה לחשוב על יום הזיכרון, אני גם לא יודע מה לחשוב על כל דבר אחר. המוח שלי פשוט לא מצליח לעטוף; לענות בבינארית, בשחור ולבן.
אני יודע על כל החיילים המתים, האנשים הרגילים שסובלים מפוסט טראומה, או מהעדרה- כי הם בקבר. כי הם נדקרו, הוכו, נתלשו, ואולי הם לא בקבר. אולי לא היה מהם משהו שיוכל למצוא מנוח,
בקבר. (פשוט לא נשאר מספיק)
אני יודע. גם שמעתי סיפורים קרובים מספיק, וקראתי על דמעות ועל הסיבות המדעיות להופעתן ואני נוסע במקום ההוא שהוא נהרג כל יום. וכשהאוטובוס אומר את שם התחנה אני חושב: תזכור אותו, תזכור אותו. ואותם.
אני זוכר את האחות שלו, אם לא הייתה דתייה היא הייתה יכולה להיות דוגמנית: גבוהה ודקיקה. כמוהו. כמו כל המשפחה שלו בעצם.
אני זוכר שראיתי אותה צוחקת ברחוב, מרחוק, עם חברה. וניסיתי לדמיין אותה בוכה עליו לבד בחדר. כי אני בטוח שהיא בכתה.
נהייתי עצוב.
אני עצוב. ואני מגחך על עצמי, כי מי אני שיש לו הזכות להתאבל עליו, הוא אפילו לא ידע את שמי. אני כן. וראיתי אותו תמיד מרחוק. הוא ידע לשיר יפה.
מי אני היומרני כלכך לצייר לעצמי סיפורים על פיגועים ושכול ויתומים והררי אפר חדשים בהר הרצל, מי אני שאבכה בגלל כל זה, שאהיה עצוב.
זה יומרני כלכך, לעשות את זה לעצמי. לגרום ככה לעצמי. ואז לשבת בחדר ולהיות עצוב (עד שאור באה לנחם אותי), כאילו שאני יודע משהו על הכאב שלהם, מי אני שאקח אותו ואכתוב סיפור על גבורה של חייל.
שאלך לטקס זיכרון ואצא ממנו עם פרצוף אפור ולא ארצה לאכול היום ומחר.
יומרני. יומרני. יומרני.
לא יודע כלום על זה. כלום על עצב.
מתעטף בדמעות, מתקשט באבל ובדכאון. מתהדר בפנים צבועות כחול ושחור, והולך בעולם כאילו צערו על כתפיי, כאילו אני מכיל הכל, כאילו אני מבין בשיט.
תובע בעלות. דביל. יומרני.
עושה את זה לעצמי.
ולכן אני לא יודע מה לחשוב על יום הזיכרון או על הרבה דברים אחרים (אני חתיכת סנוב נפוח)
אני לא יודע. לא יודע. לא