אסיפת הורים

אני אוהבת מוזיקה. אני אוהבת צלילים. ארוכים ומחלחלים שעוטפים ונכנסים עמוק. אני אוהבת שהם סוחפים ואז לוקחים רחוק אל דמיון נקי. אני אוהבת כשהם זורקים אל תוך סערה של צלילים קצת יותר תוקפניים ונוספים עוד קולות ועוד גוונים ולבסוף תופסים בחזרה לתוך זרועות חמות של עוד כמה צלילים ארוכים.
"יעל, איך הלך לך במבחן באנגלית היום?"
אני אוהבת לכתוב מוזיקה. לכל כלי או חבורה של כלים יש דמות או חבורה של דמויות. לכל אחד את האופי שלו ומה שהוא מעניק ליצירה. לפעמים הם כועסים, לפעמים משחקים, ולפעמים נרגעים. אבל הכל נעשה באותו הקצב- הקשוב, המדוייק, הצובט, המלטף..
"יעל, כמה קיבלת במבחן במתמטיקה?"
יש גם את זו שאני אוהבת. אני אוהבת כשהיא שרה ומזיזה את הראש לפי הקצב בקלילות והשיער הרך שלה מלטף לה את הכתפיים.
"יעל, כבר למדת למבחן בהיסטוריה?"
אני אוהבת כשהיא מחבקת ופעימות הלב שלה נצמדות לשלי ובסוף היא מחייכת חיוך גדול עם עיניים מבריקות.
"יעל נרשמת למועדי ב'?"
אני אוהבת להתרגש ולצייר אותה, להתעמק בכל פרט ופרט שלה כדי להראות לה שאני אוהבת אותה.
"יעל, מה יהיה עם האיחורים שלך?"
אני אוהבת לצייר ציורים בהם השמיים למטה והקרקע למעלה והגשם מטפטף מהצד הלא נכון של המטרייה והדמויות נרטבות ונהנות מזה.
"יעל איפה היית היום בשיעור אזרחות?"
אני אוהבת כשאפשר להביט בציור הרבה זמן ולגלות הרבה פרטים.
"יעל את.."
אני אוהבת שאפשר להסתכל בקווים על נייר ולהתחיל לצחוק כאילו שזו הבדיחה הכי שנונה בעולם.
"יעל.."
אני אוהבת שהעולם נצבע כל יום בצבע אחר וברקע מתנגנת מנגינה אחרת והלב פועם בקצב אחר ו…
"יעל… מה שלומך?"
"שלומי? הכל בסדר… "