אני לא יודעת לקרוא אנשים
אני לא יודעת לקרוא אנשים.
גם כשאני מצליחה אני לא מקשיבה לאזהרות של עצמי.
כולי מלאה בסתירות, בוכה וצוחקת על עצמי. מרגישה כל כך הרבה שבסופו של דבר אני לא מבדילה בין הרגשות שלי. אני מרגישה יציבה אבל מצד שני אני עוד שנייה מתפרקת.
אני רוצה לבכות אבל מצד שני מרגישה שזה לא הדבר הנכון.
ובכל פעם מחדש שזה קורה, זה כי אני לא יודעת אם להקשיב לעצמי או לא. אני לא יודעת על מי כדאי לסמוך ואם כדאי לי בכלל לסמוך על עצמי.
אני משדרת בטחון עצמי אבל אני אפילו לא מסוגלת לסמוך על עצמי. זה כל כך מוזר, למה אני חייבת להיות ככה?
אני מרגישה שאני מדחיקה יותר מדי דברים אבל מצד שני אני מספרת לכולם על איך שאני מרגישה באותו רגע. אני חושבת ששכחתי מה הדחקתי מלכתחילה. אני מרגישה כל כך פתטית כשאני קוראת את זה ומבינה שזה באמת איך שאני מרגישה. אני כל כך מתוסבכת.
ולמה זה קורה בעצם? יש לזה כל כך הרבה תשובות. זו גם אשמתי וגם לא אשמתי. הם לא הבינו אותי ומצד שני כנראה גם לא התאמצתי מספיק בשביל שיבינו אותי.
לא מזמן אמרתי שהשתניתי, שאני כבר לא בן אדם שחושב יותר מדי ועכשיו הראש שלי כואב והעיניים שלי צורבות מדמעות ומחשיבת יתר.
אז מה אני, מה התשובה הסופית עליי ועל האנשים הסובבים אותי?
תגובות (0)