אני לא אשמה!

פעם החבר שלי אמר לי שאני צריכה להיפתח יותר, נתתי לו סטירה, ידעתי למה הוא התכוון ואז הוא תירץ שלא רק ככה, אבל גם ככה וכדי לצאת בסדר אמר: לא רק לפתוח את הרגליים יותר, לא רק להוריד חולצה, לא רק למצוץ, הוא רוצה שאני אפתח רגשית יותר, חה! "בדיחה טובה דארלינג", על מי אתה עובד חתיכת נבלה?
סיפרתי לו הכל, מהרגע שנהיינו ביחד הוא ידע על כל דבר שעשיתי- באיזו טעם המשחת שיניים שלי, עם מי אני אוכלת ארוחת ערב ומה אני אוכלת. הוא ידע מי החברים שלי, מה החביבים שלי וזו הייתה רק ההתחלה של הקשר, הקשר שנגמר מהר מידי כי לא הסכמתי לפתוח רגליים, לא הסכמתי להוריד חולצה ולשלוח תמונות אז מה אם אתה בן 18?!
שום דבר לא נותן לך את הזכות להשפיל אותי כי לא נענתי לרצונותיך! שום דבר לא נותן לך להציג אותי כרוצחת מטורפת וללעג בפני חבריך שהיו גם חבריי, אנשים בעלי מעמד נמוך וצרות אופקים שחיים מן היד אל הפה בהישרדות שלא תואמת את אורך חיי, אתה היית אחד מהם, אני לא, אני לימים בגללך ניסיתי להיות כמוכם, המשותף בינינו היה האלכוהול, החברים שלך קראו לי "אלכוהליסטית" ובעיני זה דווקא מצא חן, סוף סוף היה לי כינוי ולא שם פלצני שהענישו אותי בו הוריי.
זה החלק הנחמד של הסיפור, נתתי בחבורה הזו אמון, כי רציתי לתת בך למרות שלא יכולתי מעולם, נתתי בחלקם, באלו שהכרתי לפניך והאמון התחזק כשהם היו לצידי כשניסית להשפיל והצלחת, לא בדרך בה התכוונת, אף אחד לא האמין שאני רוצחת כי אני לא שומרת שבת, האמת שחשבו שאני משוגעת כי הייתי איתך, ריחמו עלי.
נתתי אמון במישהו מאוד מסויים, איך אפשר שלא אחרי שהציע להעביר לי את הכאב בעזרת אלכוהול, הרי כינויי לא ניתן לי בלי סיבה… המישהו הזה היה אזוב הקיר בחבורה, הלעג וההתעללות, לא העלתי בדעתי שיפגע בי. המחשבות שבי היו ריקות ותמימות, לא יכולתי לחשוב על כלום חוץ ממה קרה? ולמה? אז הלכתי לבית של אזוב הקיר שחי בתנאים קצת יותר טובים מהאחרים. הוא שיכר אותי ונישק, עשה כל מה שלא רציתי לעשות עם האקס , בכיתי, הוא לא שמע. ואני האשמה? אכלתי את עצמי ימים ולילות, מנסה לרפא צלקות על צלקות את הנשיקה מימין והנשיקה משמאל שהיו כמו חצים בפגיעה בול אל תוך העור והוורידים והעצבים והעצמות, חדרו כל, ואל מי לבוא בהאשמות? למה אני הייתי צריכה לעבור את זה? הייתי עם מכנס ארוך וחולצה שקצת מבליטה את הכתפיים, לא בחזייה וגרביים, אבל זה לא מגיע לי! אני לא יכולה להמשיך לכעוס על עצמי ולהתבוסס בנהר דמים וזכרונות, על איך מתתי כשלקחו לי את הרצונות ואת הזכויות על הגוף שלי ולמה היחיד שידע התעללות מהי הוא זה שבסופו של דבר רצח אותי? מה עשיתי לו רע? למה בגלל שבאתי אליו אני אשמה? למה חשבתי כך במשך חצי שנה? למה ניסיתי לקחת אחריות על משהו שלא היה ברצוני? אני לא אשמה! ולו אין פצע מדמם ונוכח בכל שניה ביומו, בכל נשימה, בכל חלום, ששוב פעם מישהו רודף אחרי ומרתק אותי לרצפה, לא נותן לי לזוז, מוריד ממני את הבגדים ואז דממה. והדממה הזו ממשיכה גם אחרי שפקחתי עיניים, הדממה הזו מלווה אותי בכל צעד בכל רגע, בכל זכייה או ירייה, כמו שקט שאחרי הפצצה, כולם מתים, הכפר נמחק והציפורים ממשיכות לצייץ במין עצב מתמשך.
כואב לי לחשוב שהסיבה לכך שהניצרה שוחררה הייתה כי סמכתי עליו, כי סמכתי על מישהו. מנגבת את הדמעות, הוא החרא, הוא יקבל יום אחד את דינו אבל אני- לא אשמה!