אני כועסת

כועסת עליך. כועסת כ"כ.
על ההתעלמות, על האף המורם שלך. על זה שאתה חושב שכולם פחותים ונחותים ממך.
יש לי סלידה מאנשים שמתרברבים, שמנפנפים כל הזמן במה שיש להם בידיים.
לא, נשמה שלי, אתה לא חתיך כפי שאתה חושב,
ואתה לא מוכשר כמו שאתה חושב,
ואתה לא רגיש ואינטליגנט כמו שאתה חושב.
וזה שאתה הולך עם חולצות כ"כ צמודות, זה דוחה.
וזה שאתה מתפאר כל הזמן במה שיש לך בידיים,
וזה שאתה מקיף את עצמך בבחורות יפות,
זה לא הופך אותך ליותר טוב.
להיפך.
זה הופך אותך לחלש אופי.
ממש כמו קופה.
כאשר יש בה מטבע אחד ומנערים אותה היא מרעישה,
אך כשיש בה מטבעות רבים ומנערים אותה, שומעים שקט.
ואצלך?
רעש, צלצולים.
אני ואני ואני.
אז נמאס לי לשמוע את זה.
ואם המשפחה שלך לא הייתה חשובה לי, כבר מזמן הייתי מתרחקת ממך קילומטרים.
אבל אין לי אפשרות, כי הם נמצאים שם גם.
אז מה אני אמורה לעשות? לברוח? להיעלם?
לא. אני אמיצה.
אני אמורה להתמודד.
פגעת בי. פגעת מאוד. זרקת. וכל פעם שאני רואה אותך כואב לי הלב.
מאוד.
וזה מרגיז, כי אתה כ"כ לא שווה את זה.
אבל עוד התמודדות ועוד התמודדות.
עוד מפגש חטף איתך ועוד אחד.
ובסוף בסוף, בקצה,
הקלישאה הזאת שהזמן עושה את שלו- עובדת.
אז אני נותנת לזה עוד קצת זמן.
בסבלנות אין קץ.
ואמונת אין קץ.
שאצליח.