אני ותפסיק כבר שלהם.

אתם יודעים?
הרבה פעמים אומרים לי להפסיק. אני תוהה, ושואל את עצמי-מה לכל הרוחות להפסיק?
אימא שלי אומרת להפסיק להכות את אחי, אף על פי שאני בכלל לא מכה אותו. הוא מכה אותי, ואחרי שאני מתרגז עליו, הוא מלשין עלי.
אבא שלי אומר להפסיק לחלום על מה שאין לנו. אני לא מבין באמת למה להפסיק לחלום. אני חושב שזה רק מפתח את הדמיון, ותורם לי.
אבל, הוא תמיד אומר לי להפסיק. כל ארוחה משפחתית, כל מקום כמעט שאני מדמיין את עצמי בו, מיד הוא שולל את האפשרות.
סבתא שלי אומרת לי להפסיק עם העצלנות שלי. למרות שאני לא עצלן. כל יום הוריי אומרים לי לשטוף כלים, ולזרוק את האשפה. תארו לעצמכם, שאנחנו משפחה מאוד לכלכלנית.
אני שוטף, בניגוד לרצון שלי, בניגוד לחשק שלי.
ולמרות הכל, סבתא שלי עדיין לא מרוצה ממני, בעיניה אני עדיין עצלן.
המורה שלי אומרת לי להפסיק לדבר בשיעור, אני בכלל לא מבין אותה. היא הרי יודעת שהמעמד החברתי שלי בתחתית. ועד שיש לי הזדמנות לדבר עם מישהו, וכשזה עוד בפתקים…
אני בטוח שאתם תצדיקו את המורה שלי, כי יש לה סיבות טובות. אבל בעיניי, היא ממש לא צודקת. השיעור שלה, אני מקשיב לה, והיא יודעת את זה על פי הציונים שלי, אבל לא אכפת לה בכלל ממני.
החברים היחידים שיש לי, אומרים לי להפסיק להתנהג איך שאני מתנהג. הם לא אוהבים באמת אותי, וכל פעם הם מנסים לשנות אותי. אני לא רוצה להשתנות. אני רוצה להישאר רונן. אני רוצה להיות מי שאני.
וכל פעם יש להם תלונות עלי. אז אין לי באמת חברים.
ואז אני מגיע למצב שאני, כל הזמן צריך להפסיק… להפסיק לחיות את החיים שלי כמו ילד בן 14.
אני מגיע למצב שאני חי בגוף של בן אדם מבוגר. ואני לא רוצה להיות עדיין מבוגר. כי אני צעיר, אני רוצה להישאר צעיר, לפחות בתקופת הגיל הזו.
אבל הם, תמיד אומרים לי להפסיק.
אחר כך הם לא מבינים למה אני בוכה, וכששואלים אותי, אני שותק. אני מפסיק לדבר.
אני רוצה לחיות בבועה משל עצמי, למרות שאני יודע שהתאוריה הזו בכלל לא אפשרית, לפחות בחיים שלי.