אני והמתולתלת ליד

בחדר. עם עצמה. היא והתריסים. לפחות ככה היא חשבה. מנקה. משפשפת. ועם כל רגע שעובר, עם כל ניגוב, עם כל אבק ולכלוך שיוצא, יורד ממנה עוד שכבה, ועוד שכבה של מסריח. של זוהמה. של איכ. של דברים שרק מלחשוב עליהם היא מסוגלת להקיא. עוד מחסום שהיא שמה בשביל לא להרגיש, עוד חומה שנשברת,בשקט כמובן. הכל בשקט.
עוד שכבה ועוד אחת, ופתאום היא מרגישה כ"כ מבולבלת. חשופה.
בלי הכל. בלי כלום.
בלי חומות של תסביכים.
בלי השחור.
בלי המלוכלך.
בלי הר של מנעולים, הר. כי היא משוגעת עלזה. לנעול. כאילו שאפשר. עמוק בפנים היא הרי יודעת שבסופו של דבר מישו ימצא את המפתח ויפתח את המנעול בלי רחמים. וזה יכאב. אוהו כמה שזה יכאב.

היא מנקה ויורדות הדמעות. ויורדות, ויורדות.
-"למה את בוכה?" המתולתלת ליד שואלת.
היא אפילו לא שמה לב שהיא שם. לא מסובבת את הראש. פשוט שותקת.
-"את כועסת עלי?"
ופתאום משו מתרכך בה. היא רק בת שלוש. עדיין עם תמימות יפה כזאת. עם טוהר.
-"אני עצובה" היא עונה סוף סוף, "את תעודדי אותי טוב?"
-"טוב" וחיוך ענק.
קר לה פתאום. עם כל מה שהיא הורידה מעצמה. ועוברות דקה, ושתיים והיא חושבת וחושבת וחושבת.
—
לוידעת. צריכה לראות שאתה פה. כן. אני. עם האמונה העלאק חזקה שלי פשוט נשברתי. איפה אתה?אה?
אני צריכה יד. צריכה חיבוק. צריכה לצעוק. להוציא. להתנקות. לבכות. צריכה להרגיש שיש איתי. שמבינים.
כוחות.

-"אבל מהזה לעודד?" היא שואלת במבט מוטרד.

חייכתי.