אני והוא זה אחד.

די! די! תניח לי. אתה לא כאן, לא שמתי לב בכלל שהגעת. אתה לא אמתי.
אני הדבר הכי אמתי בחיים המחורבנים שלך, הוא ענה.
יש לזה סוף טוב, בטוח, חייב להיות! ככה זה תמיד נגמר, הוא השיב בעודו נאחז במעט שנשאר מכוחותיו.
אולי בסרטים זה ככה, ענה הוא עצמו לעצמו בדממה מקפיאת דם, כאן זה הדבר האמתי, כאן זה יגמר רע, רע, רע! ואין דרך לברוח מזה, אולי להתאבד. וגם אז, אתה יודע, אם הדתיים צודקים, גם אז אתה בצרות צרורות. יענישו אותך על זה.
אבל יש לי מעין אינטואיציה פנימית שבסוף הכל נגמר על הצד הטוב ביותר, מן אידאליזציה רומנטית שהכל היה מתוכנן, והחישול והנחת יהיו מנת חלקי לבסוף.
הנה, הנה, אני מתגבר.
אבל אני עדיין פה, צחקק לו הרוע מתוכו.
אויש, אין לי כח לזה. ניצחת! אני נכנע. מה אתה רוצה, אני מתחנן שתניח לי! מתחנן.
ה"מתחנן" האחרון בקע מתוכו כנהמה חלשה. נגמר לו כבר הכח לבכות ולהתעצב. הוא היה מובס, שרוע מטאפורית על הרצפה. אחרי נוקאאוט מוחלט. והוא היה מודע לזה.
"מה אני רוצה?" אין לי רצונות משלי, אתה יודע, אני יציר כפיך. אני בעצם אתה, ואתה בעצם אני. אתה הבאת אותי לכאן, ואתה אחראי לכל מה שאני עושה. תלמד לקחת אחריות.
ואז הוא התנפל עליי שוב, הפעם חזק יותר.
לפעמים צריך להכיר בחולשות שלנו, אולי לא, אולי כן. הפעם כן. הוא חזק ממני.
והוא, יותר נכון היא – החרדה, שמקננת, החליטה איתי ביחד שעברתי מספיק התעללות ליום אחד.
מחר יהיה יום חדש. אני מקווה רק שאף אחד לא ראה.