אני והגשם

ההרגשה הקשה הזאת… כשאני סוף סוף מתעוררת למציאות ומבינה עד כמה רע.
תוך רגע, האופטימיות שהייתה שם תמיד, נעלמת לה, ובמקומה מגיע כעס אחר. לא מוכר.
וכל מה שאני רוצה ברגע כזה, הוא להיעלם, להירקב בתוך האדמה, להיות לבד.
אבל אני בכל זאת שם, כי אין ברירה. אף אחד לא מבין, גם לא יבין… אז ממשיכים כרגיל.
אני מביטה לעבר הגשם החזק שמטפטף לו שם בחוץ.
גשם כזה ששוטף הכל, גשם שמרגיע.
לפעמים נדמה לי שהוא שוטף גם אותי,
מכל הרע, מכל הכעס והכאב שלא עוזב לרגע,
מנקה אותי, כמו שהוא מנקה כל לכלוך ואבק.
זה מתחיל בהרבה בוץ, אבל בסוף, כשהגשם נרגע, הכל נקי. וכך גם אני.
הראש והלב נקיים, רייקים, שקטים. בלי מחשבות, שקט.
האופטימיות חוזרת לחיים ומעלימה כל כעס וכאב,
וכך הרצון להירקב באדמה, מתחלף ברצון להיות שם בחוץ…
לקפץ בשלוליות, כמו ילדה קטנה. להיות לבד, בלי משחקים. רק אני.
אני והגשם.